מנהיגי הפלשתים מזהים את הקשר בין שמשון לדלילה ורואים בה הזדמנות פז להכניע את האויב המאיים על עריהם. הם פונים אליה בהצעה אסטרטגית המלווה בפיתוי כספי עצום.
הסרנים מנחים את דלילה: פַּתִּי אוֹתוֹ, כלומר, השתמשי בדברי הסתה והרבי עליו דברים [מצודת ציון]. בקשתם מדלילה נחלקת לשני יעדים נפרדים [מלבי"ם]: הראשון הוא לגלות בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל – להבין מהו המקור והסגולה לכוחו העל-אנושי כדי שיוכלו לנטרל אותו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. היעד השני הוא לברר וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ – למצוא נקודת תורפה פיזית, שדרכה יהיה ניתן להשתלט עליו במקרה שכוחו טבעי [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילה וּרְאִי אינה רק בקשה להסתכלות, אלא דרישה לבחינה מעשית. הסרנים מזהירים את דלילה ששמשון צפוי לשקר לה, ולכן עליה לאמת את דבריו באמצעות ניסויים בשטח עד שתשתכנע שהציג בפניה את האמת [מצודת דוד, חומת אנך, מלבי"ם]. תהליך זה לא קרה ביום אחד; דלילה חקרה והציקה לו בהתמדה לאורך ימים [רד"ק], תוך שהיא מנצלת את תשוקתו אליה ומונעת ממנו את מבוקשו, עד שנפשו קצרה והוא חשף את סודו [רלב"ג].
מטרת הפלשתים הייתה וַאֲסַרְנוּהוּ – לאסור ולכלוא אותו, לְעַנּוֹתוֹ – כדי להכניעו ולהכאיב לו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, טמונה כאן גם הבטחה מפורשת שלא להוציאו להורג. ואכן, הפלשתים עמדו בהבטחתם זו: הם לא המיתו את שמשון, אלא עיוורו את עיניו, כבלו אותו והעבידו אותו בטחינה בבית האסורים [מלבי"ם, רלב"ג].
בתמורה לבגידתה, מובטח לדלילה תגמול חסר תקדים: אִֽישׁ אֶ֥לֶף וּמֵאָ֖ה כָּֽסֶף. ההבטחה ניתנת מכל אחד מסרני הפלשתים באופן אישי, שכן שמשון היווה איום ישיר על כל אחת מעריהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה נִתַּן מנוקדת באופן חריג בפתח תחת האות תיו [מנחת שי, רד"ק]. ניקוד זה בא לבטא את עוצמת ההתחייבות: הסרנים מבהירים לדלילה שמעמדם כה רם והבטחתם כה יציבה, עד כי הכסף נחשב כאילו כבר ניתן לה והגיע לידיה [חומת אנך].