הלחץ הבלתי פוסק והיומיומי המופעל על שמשון מביא אותו לבסוף לנקודת שבירה. המילים מתארות תהליך של התשה נפשית ופיזית, שבו ההטרדה הופכת למעיקה עד כדי תחושת אובדן הרצון לחיות.
המילה הציקה מבטאת צער, מצוקה וצרה שנגרמו לו מדי יום באמצעות דבריה [מצודת ציון, מצודת דוד]. הפועל וַתְּאַלְצֵהוּ מוסבר על ידי הפרשנים במשמעות של דחיקה, לחץ והטרדה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מילה זו היא יחידאית במקרא ואין לה מקבילה [רש"י, מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, האות למ"ד במילה זו מנוקדת בשווא ונהגית ברפיון, אף על פי שעל פי כללי בניין פיעל היא הייתה אמורה להיות מודגשת [מנחת שי, רד"ק].
לצד ההסבר המילולי של הלחץ המילולי והנפשי, קיימת מסורת של חז"ל המפרשת את ההטרדה באופן פיזי ואינטימי. על פי גישה זו, דלילה הייתה מתחמקת ונשמטת מתחתיו בשעת קיום יחסי אישות, כאמצעי סחיטה ואילוץ כדי לגרום לו לגלות את סודו [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
הביטוי וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת מתפרש בשני רבדים עיקריים. הרובד הראשון הוא פסיכולוגי: דעתו של שמשון כבר לא הייתה רחבה עליו והוא פשוט לא יכול היה לסבול זאת יותר, עד שהרגיש קרוב למוות מרוב מועקה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישה אחרת מציעה רובד תיאולוגי וגורלי לביטוי זה. לפי פירוש זה, שמשון לא באמת הסכים לגלות את סודו בשל הלחץ בלבד, אלא משום שימיו כבר קצרו והגיע זמנו למות. חשיפת הסוד הייתה למעשה גזירה מאת ה׳, שגרם לו לגלות את כל אשר בליבו כדי שדבר זה יהיה הסיבה הישירה למיתתו שנקבעה מראש [אברבנאל].