דלילה מעמידה את שמשון במבחן ראשון כדי לגלות את סוד כוחו, בעוד סכנה ממשית אורבת לו בתוך ביתו. המהלך מתוכנן בקפידה, אך תוצאותיו משאירות את הפלשתים ללא תשובה.
המונח וְהָאֹרֵב מתייחס לאנשי פלשתים שהתחבאו באותו חדר או בחדר פנימי [ביאור שטיינזלץ]. מטרתם הייתה להמתין במקום המחבוא ולראות האם קשירתו של שמשון אכן צלחה, בטרם יחשפו את עצמם [מצודת דוד, אברבנאל].
קריאתה של דלילה פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן נועדה לגרום לו להתאמץ ולנסות להשתחרר. פעולה זו הייתה מחושבת: אם יצליח לנתק את היתרים, תוכל לטעון שעשתה זאת רק כדי לנסותו, אך אם ייכשל, האורב המוכן יזנק וילכוד אותו [מצודת דוד]. מתוך כך, כאשר שמשון אכן קרע את היתרים, הפלשתים נותרו במחבואם ולא התקרבו, מה שגרם לשמשון להאמין שאכן מדובר היה בבדיקה תמימה בלבד [אלשיך].
הפסוק מתאר כי שמשון וַיְנַתֵּק את היתרים, כלומר קרע אותם לשניים [מצודת ציון], בקלות הדומה לקריעתו של פְּתִיל הַנְּעֹרֶת. פתיל זה הוא חוט שזור העשוי מפסולת פשתן, חומר הידוע כנוח מאוד להישרף [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. התיאור בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ משמש כמליצה והפלגה, וממחיש כי החוט ניתק כאשר הוא רק מתקרב לאש, כאילו הוא מריח אותה, עוד בטרם האש נאחזת בו ממש [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
הפרשנים דנים במשמעות הסיום וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששמשון כלל לא הוצרך להתאמץ או להשתדל כדי לקרוע את היתרים. הפעולה הייתה כה קלה עבורו, עד שלא היה ניתן ללמוד ממנה מהו הגבול האמיתי של כוחו העצום [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים זאת מזווית נסית יותר, ומסבירים כי היתרים ניתקו מאליהם בשל העובדה שה׳ היה עמו. לפי גישה זו, לא הופעל כאן כוח אנושי כלל, והצופים במחזה ראו השגחה אלוהית יותר מאשר כוח פיזי, ולכן כוחו של שמשון עצמו לא בא לידי ביטוי [אלשיך].