שמשון מתעורר לקריאתה של דלילה, כשהוא אינו מודע למפנה הדרמטי שהתחולל במצבו. כאשר הפסוק מתאר וַיֹּאמֶר, הכוונה היא ששמשון חשב בליבו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] ואמר לעצמו אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם, כלומר, אצא גם עכשיו להילחם כפי שעשיתי בהצלחה בפעמים הקודמות. המילה וְאִנָּעֵר מתארת יקיצה והתעוררות מן השינה בעוצמה, בהתאוששות ובגבורה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך ביטחון זה בכוחו וביכולתו להתנער, שמשון כלל לא העלה בדעתו לברוח מפני הפלשתים [מצודת דוד].
אולם, סופו של הפסוק חושף את המציאות המרה: וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. קביעה זו מעוררת קושי, שהרי שמשון עצמו גילה לדלילה קודם לכן שגילוח שער ראשו יסיר ממנו את כוחו, ואם כן, כיצד ייתכן שלא ידע זאת כעת?
ליישוב שאלה זו, מוצגות שתי גישות [רד"ק]: הגישה הראשונה מסבירה זאת בבלבול של רגעי היקיצה. שמשון טרם התעורר לחלוטין משנתו, ובמהומה שנוצרה הוא פשוט שכח את הסוד שגילה לדלילה, וחשב שגם הפעם יפעל כבעבר, מבלי לקלוט ששערו גולח וכוחו אבד.
הגישה השנייה מציעה הסבר רוחני יותר: שמשון אכן ידע ששערו גולח ושכוחו הפיזי ניטל ממנו, אך הוא לא ידע שה' סר מעליו. הוא סבר בטעות שגם ללא כוחו הייחודי, ה' עדיין יעמוד לצידו בפעם הזאת ויעזור לו שלא ליפול בידי הפלשתים. בפועל, מאחר שהופסקה נזירותו וגולח שערו, ה' עזב אותו, ויחד איתו סר לחלוטין גם כוחו המיוחד [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].