גדעון מוציא לפועל מהלך צבאי מתוחכם של איגוף והפתעה, במטרה להכריע מחנה אויב שאנן שלא צפה פגיעה.
הוא בוחר להתקדם דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים, אזור נדידתם של הערבים שוכני המדבר, אשר רועים את מקניהם וחיים באוהלים ולא בבתי קבע [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הפרשנים מעירים כי מדובר בתחביר נדיר במקרא, שכן המילה נסמכת לאות יחס, ופועל זה לרוב אינו מקבל אחריו מושא [מנחת שי, רד"ק]. באשר למטרת ההליכה במסלול זה, יש הסבורים כי גדעון עלה לשם כדי לאסוף מודיעין ולחקור היכן מסתתרים מלכי מדין [רלב"ג, אברבנאל], בעוד אחרים מדגישים כי זו הייתה דרך עוקפת שנועדה להסתיר את כוחותיו מעיני האויב עד לרגע ההתקפה [רש"י, רלב"ג].
גדעון מתקדם מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבְּהָה, שהן ערי ישראל. הוא נמנע מלהיכנס אליהן ובוחר בדרך עקלתון ממזרח להן כדי לא להתגלות [רש"י]. למעשה, גדעון הגיע במקור מצד מערב, אך עקף את המחנה המדייני כדי להלום בו בהפתעה גמורה מכיוון מזרח [ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מתכנון זה, כאשר גדעון הכה את האויב, וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח. המדיינים ישבו בשאננות וניסו להתאושש. מכיוון שלא זיהו איום המגיע ממערב, הם כלל לא הציבו שומרים ולא העלו בדעתם שכוחות גדעון יגיעו אליהם [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כדי להסביר כיצד כוח קטן של שלוש מאות לוחמים הצליח להכות מחנה כה עצום ולהפתיעו כשהוא בוטח בעצמו, מוסבר כי ההתקפה כולה התרחשה בחסות החשכה, וגדעון שב מן המלחמה רק עם זריחת השמש [אברבנאל].