במהלך המרדף המתיש אחר מלכי מדין, נתקל גדעון בסירוב מפתיע מצד הנהגת העיר סוכות להעניק מזון ללוחמיו העייפים. תגובתם של שרי העיר חושפת תערובת של פחד, ספקנות ולגלוג כלפי המערכה הצבאית שטרם הוכרעה.
אף על פי שהפסוק פותח במילה וַיֹּאמֶר בלשון יחיד, מיד לאחריה מופיע הביטוי שָׂרֵי סֻכּוֹת בלשון רבים. הפרשנים מסבירים כי השרים מינו אדם אחד שישמש כראש ויענה בשם כולם [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. ייתכן כי גדעון פנה תחילה אל פשוטי העם וביקש מזון כצדקה, אך משסירבו, פנה אל השרים מתוקף חובתם הממלכתית לספק לחם לצבא לוחם. עם זאת, השרים דחו את דרישתו בטענה שכל עוד לא ניצח במלחמה, אין הם מחויבים לו [מלבי"ם].
תשובת השרים, הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ, נאמרה בנימה של לגלוג. הם תמהו מדוע גדעון מתפאר בכך שהושיע אותם מיד מדין, שהרי כל עוד המלכים אינם מוחזקים בפועל בידיו עתה, אין כל גבורה בעצם הרדיפה אחריהם שתצדיק מתן לחם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מעבר ללגלוג, עמד בבסיס הסירוב פחד קיומי וחישוב פוליטי קר. שרי סוכות סירבו לנקוט צד במלחמה שתוצאותיה טרם התבררו. הם חששו שאם יעניקו סיוע לגדעון ולצבאו, ומלכי מדין ישרדו את המערכה, אותם מלכים ישובו למחרת עם גדודיהם ויחריבו את סוכות כנקמה על עזרתם לאויב. לכן הבהירו לגדעון שרק כאשר המלכים יהיו בידיו, והאיום יוסר לחלוטין, יוכלו לספק לחם ללא פחד [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
לסירוב הממוקד של השרים הייתה השלכה היסטורית על המשך דרכו של גדעון: מכיוון שבסוכות היו אלה השרים בלבד שדיברו וסירבו, כאשר חזר גדעון מן המערכה הוא עשה שפטים אך ורק בשרי סוכות וזקניה. זאת בניגוד לעיר פנואל, שם אנשי העיר כולם חירפו אותו, ולכן העניש את כלל התושבים [חומת אנך].