תארו לעצמכם שאתם נמצאים באמצע משימה חשובה וקשה. אתם עייפים, רעבים, ומבקשים קצת עזרה מאנשים בדרך. מה הייתם מרגישים אם הם היו צוחקים עליכם ומסרבים לעזור? זה בדיוק מה שקרה לגדעון. הוא והחיילים שלו היו תשושים מהמרדף אחרי מלכי מדין, והם ביקשו אוכל מהמנהיגים של העיר סוכות.
בתחילת המשפט כתובה המילה וַיֹּאמֶר בלשון יחיד, אבל מיד אחר כך כתוב שָׂרֵי סֻכּוֹת בלשון רבים. איך זה יכול להיות? ההסבר הוא שהשרים בחרו אדם אחד שיהיה הנציג שלהם ויענה לגדעון בשם כולם.
התשובה של השרים הייתה מקנטרת. הם אמרו לגדעון: הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנַּע עַתָּה בְּיָדֶךָ. זבח וצלמונע הם מלכי מדין. השרים בעצם שאלו בזלזול: "האם כבר תפסת את המלכים והם נמצאים בידיים שלך? הרי עוד לא ניצחת במלחמה, אז למה שניתן לחיילים שלך לחם?"
אבל מאחורי הזלזול הזה הסתתר פחד גדול. השרים של סוכות פחדו שאם הם יעזרו לגדעון והוא יפסיד, מלכי מדין יחזרו ויענישו את העיר שלהם בגלל שעזרו לו. לכן, הם החליטו לא לקחת סיכון ולא לעזור עד שגדעון לא ינצח לגמרי.
בסופו של דבר, בגלל שרק השרים של סוכות היו אלה שדיברו וסירבו לתת אוכל, כשגדעון חזר מהמלחמה הוא העניש רק אותם, ולא העניש את שאר התושבים הפשוטים של העיר.