לאחר מותו של מנהיג, נמדדת נאמנות העם ביחסם למשפחתו שהותיר אחריו. בני ישראל הפגינו כפיות טובה מוחלטת כלפי מנהיגם, שכן וְלֹא עָשׂוּ חֶסֶד עם משפחתו ולא גמלו להם טובה כפי הראוי, בהתאם לכל החסד שהוא עשה למענם [מצודת דוד]. כפיות טובה זו לא הסתכמה רק בהימנעות מעשיית טוב, אלא באה לידי ביטוי במעשה אכזרי של רצח בניו של גדעון, כפי שיסופר בהמשך העלילה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מכנה את המנהיג בשני שמותיו, יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן, ולמרות שהיה די בציון שם אחד בלבד, מנהג הלשון המקראי הוא להשתמש לעיתים בשני השמות יחד כדי להדגיש ולהבהיר את זהותו במלואה, בדומה לצירופים מקראיים אחרים כמו "בית לחם אפרתה" [רד"ק].