לאחר מות גדעון, המכונה ירובעל, מתחיל מאבק ירושה על ההנהגה המונע מתוך שאיפות אישיות ותמרונים פוליטיים ומשפחתיים. המהלך נפתח כאשר וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה, אל העיר שכם שממנה הגיעה אמו, כדי לגייס את תמיכת אֲחֵי אִמּוֹ ומשפחתה [ביאור שטיינזלץ].
המניע לשאיפותיו השלטוניות של אֲבִימֶלֶךְ נבע, בין היתר, מניתוח שמו שלו. הוא סבר כי השם מעיד על כך שהמלוכה נאה לו כבנו של מלך. אולם הייתה זו טעות בהבנת השם, שכן משמעותו המדויקת היא שרק אביו הוא מלך, ולא הוא עצמו. לו היה נועד למלוך, ראוי היה ששמו יהיה אלימלך [חומת אנך].
פנייתו אֶל אֲחֵי אִמּוֹ לא הייתה מקרית, אלא לוותה במסר סמוי שנועד להחמיא להם. אבימלך רמז לכלל שלפיו רוב הבנים דומים לאחי האם. בכך ביקש לומר להם שאם יזכה במלוכה, הדבר יוכיח כי גם בהם חבויות תכונות של הדר ומלכות, והדבר יביא להם כבוד ותפארת [חומת אנך].
לצד הפנייה לרגש המשפחתי, עמד מהלך פוליטי מחושב. מטרתו של אבימלך הייתה שאחי אמו ישכנעו את מנהיגי שכם לתמוך בו, תוך הצגת ברירה שלטונית: האם יעדיפו שלטון של שבעים איש, שכן כל בני ירובעל רואים עצמם זכאים לשלוט מכיוון שאביהם לא מינה יורש יחיד, או שלטון של איש אחד. במסע שכנוע זה הפך אבימלך את נקודת התורפה שלו ליתרון. אף על פי שאחיו זלזלו בו משום שאמו הייתה פילגש משכם, הוא הבהיר לאנשי העיר שדווקא קרבה זו הופכת אותו לעצמם ולבשרם, ולכן הוא המועמד הראוי והטוב ביותר עבורם [אברבנאל].