לאחר תקופה של הסתגרות ופחד, אנשי שכם אוזרים אומץ לצאת מתחומי עירם ולחזור לעבודת האדמה, מה שמוביל למפגן של מרד גלוי.
היציאה אל הַשָּׂדֶה מסמלת נקודת מפנה. הפרשנים מסבירים כי עד לאותו שלב, אנשי שכם פחדו מאבימלך והיו מסוגרים בתוך עירם. רק בזכות עזרתו ונוכחותו של געל ואחיו, הם העזו לצאת אל השדות כדי לקחת חלק בפעולה של וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם, כלומר תלישת פרי הגפן [מצודת דוד, רד"ק, מצודת ציון]. לאחר הבציר המשיכו לפעולת הדריכה, וַיִּדְרְכוּ, שמשמעותה הליכה על הענבים כדי להפיק מהם את היין [מצודת ציון].
בעקבות הפקת היין, הכתוב מציין כי וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים. הפרשנים מסכימים כי מילה זו מתארת עריכת שמחות וחגיגות, בדומה לתרגום הארמי "חנגין" ולמונח "הילולא" המוכר בדברי חז"ל בהקשר של בתי שמחה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. בחגיגות אלו, היין לא שימש רק לשמחה רגילה, אלא תפקד גם כמשקה פולחני [ביאור שטיינזלץ].
מכיוון שאנשי שכם היו עובדי עבודה זרה, טבעי היה שעריכת ההילולים תוביל אותם אל בֵּית אֱלֹהֵיהֶם [ביאור שטיינזלץ]. שם, בתוך המקדש האלילי, מתוך האכילה, השתייה ואווירת החגיגה, הם הגיעו לשיא המרד כאשר וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ.