לאחר יום שלם של קרבות, לוכד אבימלך את העיר, הורג את תושביה ומחריב אותה לחלוטין. פעולת ההרס מסתיימת באקט קיצוני: וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח. הפרשנים מסכימים כי משמעות הפעולה היא פיזור מלח על פני הקרקע, במטרה להשחית את השדות ולמנוע מהאדמה להיות ראויה לזריעה ולנטיעת כרמים בעתיד [מצודת דוד, רלב"ג]. זריית המלח, בין אם נעשתה באופן מעשי כפשוטה ובין אם היא משמשת כמשל, מהווה סמל מובהק לעיר שחרבה עד היסוד, ששדותיה לא יזרעו ולא יצמיחו עוד דבר לעולם [ביאור שטיינזלץ].
לצד הדיון במשמעות המעשה, ישנה התייחסות למסורת הקריאה של המילה נִלְחָם. על פי כתבי היד המדויקים והדפוסים הישנים, האות חי"ת במילה זו צריכה להיות מנוקדת בקמץ. מהדורות שבהן המילה נוקדה בפתח מוגדרות כמשובשות, שכן על פי כללי המסורה, פסוק זה אינו נמנה עם שנים-עשר המקומות המסוימים בתנ"ך שבהם מילה זו מנוקדת בפתח [מנחת שי].