יותם חותם את נאומו הנוקב בהצבת מבחן כוונות לבעלי שכם, תוך שהוא מביא את דבריו לנקודת הכרעה. לאחר שהאריך במשל ובנמשל, הוא חוזר על התנאי שהציב קודם לכן לגבי יחסם לבית גדעון, כדי לסכם את הדברים ולגזור את הדין באופן ברור [אברבנאל].
בדבריו, יותם מתמודד עם טענת הגנה אפשרית של בעלי שכם. הם עשויים לטעון כי גם אם חטאו תחילה בהריגת בני גדעון, הרי שמעשיהם הַיּוֹם הַזֶּה בהמלכת אבימלך, נועדו לכבד את גדעון ומשפחתו [מצודת דוד]. ייתכן שהם מנסים להצדיק את בחירתם מתוך מחשבה שאבימלך הוא המעולה שבבנים, ולכן המלכתו מהווה יחס הגון כלפי האב [ביאור שטיינזלץ].
על כך משיב יותם: וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם, כלומר, אם טענתכם נכונה ופעלתם בהגינות, התוצאה הראויה היא שכר של שמחה הדדית. שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם משמעו שמצאתם מנהיג משלכם, תזכו לחסות בצלו והוא ישמח בכם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בתוך התנאי מסתתרת תוכחה חריפה: מאחר שהם מתהדרים בכך שפעלו באמת ובתמים רק "היום הזה", לאחר שכבר רצחו את שאר בניו של גדעון, הרי שבפועל לא נותרה בידם כל זכות עמידה או הצדקה מוסרית [מלבי"ם].