בשיאו של משל יותם, מתוארת מציאות פוליטית וחברתית עגומה שבה הראויים והטובים מושכים את ידם מן ההנהגה, וההמונים ממליכים עליהם דווקא את המועמד ההרסני והנחות ביותר.
רוב הפרשנים מסכימים כי הָאָטָד הוא סוג של שיח קוצני, דרדר שפל וחסר חשיבות שאינו מניב פרי [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, קיימים הבדלים קלים בכתבי היד העתיקים לגבי ניקוד המילה מְלָךְ, האם היא מנוקדת בחולם או בקמץ קטן [מנחת שי].
הפנייה של כָל הָעֵצִים אל האטד מתרחשת רק לאחר ששאר העצים נכשלו בחיפושם אחר מנהיג. העצים הפונים מסמלים את אילני הסרק, כלומר את המון העם הפשוט, אשר נותרו ללא הנהגה לאחר שראשי העם, החכמים והעשירים סירבו לקבל על עצמם את המלוכה [מלבי"ם]. סירובם של המכובדים, המשולים לזית, לתאנה ולגפן, נובע מכך שהם מבינים כי הנהגה אמיתית איננה שררה וכבוד, אלא עבדות, עמל וטלטלה מתמדת. המנהיג הראוי אינו רודף אחר השלטון, שכן קבלתו דורשת ויתור על מעלותיו האישיות, על עושרו ועל שמחתו [אברבנאל].
מתוך חוסר ברירה, ההמון פונה אל האטד, המסמל את אבימלך. בחירה זו מדגישה את פחיתותו המוחלטת של המנהיג החדש, שכן בדומה לאטד, אין לו יחוס, כבוד, עושר או כל יכולת להעניק תועלת ופרי לסביבתו [רלב"ג, אברבנאל]. יתרה מכך, לא רק שהאטד חסר תכונות חיוביות, אלא שכל מגע עמו גורם לכאב ולצער. היתרון היחיד שלו על פני שאר אילני הסרק הוא היותו מוקף בקוצים דוקרים המונעים התקרבות אליו, תכונה המרמזת על אופיו האכזרי והרצחני של אבימלך, שמעלתו היחידה היא אלימותו [מלבי"ם, אברבנאל]. כך, המשל מחדד את האבסורד שבהמלכת אדם ריק מכל שלמות, שכל מהותו היא גרימת נזק והרס.