הפסוק ממשיך את משל יותם וממחיש כיצד עצי הפרי החשובים והמועילים, אינם מעוניינים לעזוב את ייעודם ותרומתם כדי למלוך על אחרים [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה להזכיר דווקא שלושה עצים משובחים, מול האטד הפחות שמסמל את אבימלך, מקבילה לשלוש ההצעות שהציעו ישראל לגדעון: למשול בהם הוא, בנו ובן בנו [רד"ק].
הגפן שואלת האם ראוי שתעזוב את תִּירוֹשִׁי, כלומר את היין המופק ממנה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תכונתו המרכזית של יין זה היא שהוא הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים. רוב הפרשנים מסכימים כי השמחה כלפי ה' מתבטאת בניסוך היין על גבי המזבח בבית המקדש. יתרה מזאת, הלוויים היו אומרים את שירת הקרבן אך ורק בעת ניסוך היין [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מודגש כי התורה דיברה בלשון בני אדם, שכן ה' אינו חווה רגשות אנושיים של שמחה או עצב, והביטוי מתאר על דרך המשל את הפעולה הנעשית לפניו [רד"ק].
באשר לשמחת האנשים, היין מוכר כמשמח את לב האדם [מצודת דוד]. אולם, הכוונה כאן היא לאנשים גדולים וחכמים שדעתם מיושבת ומשתבחת עליהם בעקבות שתיית היין, בניגוד לאנשים פחותים שמשתכרים ודעתם משתבשת עליהם [רד"ק].
ברובד האלגורי, הגפן מסמלת את המנהיג החכם והמדינאי. ה"יין" שלו, המשמח אלוהים ואנשים, הוא למעשה שלמותו המוסרית: מעשי הצדקה, החסד והרחמים שלו משמחים את ה', וטיב הנהגתו משמח את בני האדם. אדם בעל מעלות כה גבוהות לא יסכים לנטוש את שלמותו ומידותיו הטובות רק כדי ללכת ולנוע בשררה על העצים [מלבי"ם].