תגובתו של גדעון לשרי סכות מציגה מעבר חד לגישה תקיפה וזועמת, בניגוד מוחלט למענה הפייסני שהעניק קודם לכן לבני אפרים [ביאור שטיינזלץ]. זעמו של גדעון לא נבע רק מסירובם לספק לחם לאנשיו העייפים, אלא מחוסר אמונתם העמוק. בדברי הלעג שלהם הם כפרו ביכולתו של ה' להושיע, ולכן גדעון מדגיש את המילים בְּתֵת ה', כדי להבהיר שביטחונו אינו בכוחו האישי אלא בהבטחה האלוהית, ועל כפירה זו הם עתידים להיענש [חומת אנך]. בנוסף, סירובם העיד על תכונתם הרעה של שרי העיר, שהשתמטו מלהשתתף במאמץ המלחמתי [רלב"ג].
גדעון דוחה את העונש לאחר הניצחון, באומרו לָכֵן בְּתֵת ה' אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנַּע בְּיָדִי. אמירה זו אינה מביעה ספק או תנאי, אלא מציינת זמן – כאשר אשלים את המלחמה. ההמתנה נועדה למנוע עיכוב במרדף, שכן עצירה להענשת שרי סכות הייתה מאפשרת למלכי מדין להימלט ולאסוף כוחות מחודשים [אברבנאל]. יש המציינים כי גדעון נקט באיום קשה של פגיעה גופנית כלפי שרי סכות, בעוד שכלפי אנשי פנואל הסתפק באיום להרוס את מגדלם. ההבדל נובע משיקול טקטי: בסכות רק השרים חטאו, אך בפנואל העיר כולה התייצבה נגדו. גדעון, שעמד בראש כוח קטן של שלוש מאות איש, חשש שאיום בהרג על כל תושבי פנואל יגרום להם לחבור לאנשי סכות נגדו, ולכן הסתיר את כוונתו האמיתית עד לשובו מן הקרב [אלשיך].
תיאור העונש מבוסס על דימויים מעולם החקלאות. המילה וְדַשְׁתִּי נגזרת מפעולת הדישה, ומשמעותה שגדעון יכה ויחבוט בבשרם כשם שחובטים בתבואה [מצודת דוד, מצודת ציון]. פירוש נוסף מציע כי גדעון התכוון להשליך את השרים ערומים על קוצים ולדרוך עליהם ברגליו [רד"ק]. ההכאה תתבצע אֶת־קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת־הַבַּרְקֳנִים, כאשר המילה אֶת משמשת כאן במשמעות של "עם" או "באמצעות" [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הַבַּרְקֳנִים הם סוג של צמח מדברי קוצני, שצורת היחיד שלו היא ברקון [מצודת ציון, מנחת שי]. מעניין לציין כי ייתכן שהעיר סכות קיבלה את שמה בשל ריבוי הקוצים והברקנים בסביבתה, שכן המילה סכות מופיעה במקרא גם בהקשר של קוצים, כך שגדעון מייעד להם עונש הקשור לטבעו של מקום מושבם [רד"ק, אברבנאל].