לאחר הניצחון במערכה מול מחנה מדין, מתעורר עימות פנימי בתוך שורות העם המאיים להעיב על ההצלחה הצבאית. בני שבט אפרים ניגשים אל גדעון בתלונה קשה ונוקבת: מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ.
הפרשנים מסכימים כי שורש הכעס של בני אפרים אינו נובע מהתעלמות מוחלטת, שכן גדעון אכן הזעיק אותם בשלב מסוים, אלא מהתזמון של אותה קריאה. הטענה לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ (שלא קראת לנו) מתייחסת לכך שגדעון לא שיתף אותם בתחילת המערכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בתחילת הדרך, גדעון שלח לקרוא לשבטי מנשה, אשר, זבולון ונפתלי, ורק בשלב מאוחר יותר פנה אל הר אפרים [מלבי"ם, חומת אנך].
העדפה זו נתפסה בעיני בני אפרים כעלבון צורב, חרפה ופגיעה עמוקה בכבודם. הם חשו כי אי-הקריאה להם מלכתחילה מעידה על שנאה כלפיהם, או שאם ה' לא היה חפץ בהם הם יכלו לשוב על עקבותיהם כמו שאר הלוחמים ששוחררו [חומת אנך]. עיקר עלבונם נבע מכך שנקראו רק כדי להשתתף במרדף אחר האויב המנוצח, ולא ככוח מרכזי וראשון בעיצומה של המלחמה, כאשר גדעון יצא מלכתחילה לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הם הרגישו שגדעון התייחס אליהם כמי שאינם ראויים לעמוד בחזית הלחימה הקשה, אלא רק לאסוף את השלל ולרדוף אחר הנמלטים.
למרות ההצלחה הגדולה שהייתה לבני אפרים במהלך המרדף, שבו הצליחו ללכוד את שרי מדין, דעתם לא נחה והם עדיין חשו ביזיון וקלון, ולכן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה [אברבנאל]. עם זאת, הפתרון למשבר טמון בהבנה שהמהלך כולו כוון משמיים; ה' מנע מגדעון לקרוא להם בתחילה דווקא כדי להגדיל את כבודם בסופו של דבר. גדעון פייס אותם בכך שהסביר כי בזכות אותו מרדף מאוחר, זכו בני אפרים להרוג את שרי האויב, הישג שנחשב גדול ויוקרתי הרבה יותר מהלחימה של גדעון ואנשיו במחנה עצמו [חומת אנך, אברבנאל].