שופטים, פרק ח׳, פסוק כ״ז

אנדרטה שנועדה להנציח ניצחון פלאי הופכת באופן טרגי למוקד של סגידה ופולחן, ומביאה בסופו של דבר לעונש כבד על משפחת המנהיג.

וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גדעון לְאֵפוֹד - גדעון יצק את המשקל העצום של הזהב שנלקח מנזמי השלל, והכין ממנו בגד הדומה לסינר, מעיל קצר או חגורה [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי מעשה זה נעשה מתוך כוונות טהורות, במטרה לשמש זיכרון לישועה הגדולה שנעשתה לישראל. הצגת האפוד נועדה להמחיש את גודלו ועוצמתו של צבא האויב שניגף, שהרי רק מנזמי שריו נאסף כל כך הרבה זהב [רש"י]. רובד נוסף למניעיו של גדעון מציג [אלשיך], המסביר כי האפוד של הכהן הגדול נועד במקורו לכפר על עוון עבודה זרה. גדעון ביקש להזכיר לעם שה' הציל אותם מיד מדין על אף שחטאו בעבודה זרה בעבר, והאפוד נועד לשמש תזכורת ואזהרה לבל ישובו לדרך זו, שכן ניסים אינם מתרחשים בכל עת.

וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם - רוב הפרשנים מדגישים כי הטעות וההידרדרות הרוחנית של העם לא התרחשו בימיו של גדעון, אלא רק לאחר מותו. עם הזמן, החלו בני ישראל להתייחס לאפוד עצמו כאל אלוהות, עמדו במקום, השתחוו לו וערכו סביבו פולחן [מצודת דוד, רד"ק]. באופן אירוני, הם הפכו את סמל ההצלה למושא פולחן, מתוך מחשבה מעוותת שהאפוד עצמו הוא שהושיע אותם [אלשיך].

וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ - האפוד הפך למכשול ולתקלה. אף על פי שגדעון מעולם לא התכוון ליצור עבודה זרה, עצם הקשר בין האפוד לשמו, לעירו ולמעשיו, הפך לחטא עקיף עבורו ועבור משפחתו [ביאור שטיינזלץ]. בשל העובדה שבני ישראל נכשלו ותעו בעקבות מעשהו, נענש גדעון בעונש חמור וטרגי שניחת על ביתו לאחר מותו, והוא הירצחם של בניו [מצודת דוד, מלבי"ם, חומת אנך].