המרדף אחר צבא מדין מגיע לנקודת הכרעה גיאוגרפית ופיזית. גדעון וכוחו המצומצם מגיעים לנהר הירדן, כשהם מותחים את יכולותיהם עד לקצה גבול הסיבולת האנושית כדי להשלים את הניצחון.
וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה, עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ מתייחס לגדעון ולחלוצי הצבא שלו החוצים את הירדן [ביאור שטיינזלץ]. מטרת חציית הנהר היא המשך המרדף אחר שני מלכי מדין, זבח וצלמונע. המפרשים מסבירים כי מלכים אלו חצו את הירדן תחילה, בין אם משום שברחו מהמערכה המרכזית חזרה לארצם, ובין אם משום שכלל לא השתתפו במלחמה הראשונית אלא נותרו מוצבים בארץ מדין. כך או כך, הם היוו איום ממשי והשחיתו את נחלות עבר הירדן של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. גדעון חוצה את הנהר במטרה לנקום בהם ולהשמידם, כדי להבטיח שלא יפגעו עוד בישראל [רש"י, אברבנאל].
מצבם הפיזי של הלוחמים מוגדר במילים עֲיֵפִים וְרֹדְפִים. התשישות העמוקה שלהם נובעת מכך שלאורך כל הדרך, מעמק יזרעאל ועד הירדן, הם רדפו והכו במדיינים ללא הרף [ביאור שטיינזלץ]. למרות עייפותם, הם ממשיכים במרדף מתוך מסירות להושיע את ישראל כולו. מצב זה הוא הרקע לבקשתו של גדעון מאנשי סכות לספק לחם ללוחמיו. הציפייה לעזרה מאנשי המקום נובעת משתי סיבות: ראשית, חובה דתית ומוסרית להאכיל רעבים, ושנית, חובה לאומית לתמוך בלוחמים המוסרים את נפשם ועדיין רודפים אחר האויב למען הצלת העם כולו [אברבנאל].