גדעון בוחר להשיב לטענות אנשי אפרים בגישה דיפלומטית ומפייסת, ומשתמש בחנופה ובמשל חקלאי כדי לשכך את כעסם על שלא נקראו להשתתף בתחילת המלחמה. הוא מקטין את חלקו בניצחון ומעצים את תרומתם.
בפתיחת דבריו, מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם, גדעון פונה אליהם בענווה ושואל רטורית כיצד נחשבים מעשיו לעומת מעשיהם. הפרשנים מסכימים כי מטרתו היא להעניק להם את תהילת הניצחון הסופי. הוא מדגיש שכל מה שעשה בתחילת המערכה בטל לעומת מה שהם השיגו בסופה. השימוש במילה עַתָּה רומז כי בשלב הנוכחי, לקראת סיום המלחמה, פעולותיו מתגמדות לעומת הישגיהם [מלבי"ם].
כדי להמחיש זאת, גדעון משתמש במשל: הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. המילה עֹלְלוֹת מתארת את הענבים הפחותים, הקטנים או אלו שצומחים מאוחר ונלקטים בסוף [מצודת ציון, שטיינזלץ], בעוד המילה מִבְצִיר מתייחסת לתחילת עונת הלקיטה המרכזית [מצודת ציון]. אגב כך, מבחינה דקדוקית האות בי"ת במילה מִבְצִיר רפויה, אף על פי שלפי כללי הדקדוק הייתה ראויה לקבל דגש [רד"ק, מנחת שי].
לגבי משמעות המשל, ניתן לזהות במקורות שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מתמקדת בשלבי המלחמה. גדעון ומשפחתו (אביעזר) התחילו את המלחמה והכו את המחנה הגדול, פעולה המדומה ל"בציר". אפרים הצטרפו רק בסוף, פעולה המדומה ל"עוללות". גדעון מחניף להם וקובע שה"עוללות" שלהם, קרי תפיסת שרי מדין בסוף המערכה, היא הישג טוב וגדול יותר מכל המערכה הראשונית שלו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].
הגישה השנייה רואה במשל השוואה איכותית בין האנשים עצמם. לפי פירוש זה, גדעון מדמה את האנשים החלשים והפשוטים לענבים החסרים, ואת הגיבורים לענבים השלמים. כדי לפייסם, הוא מצהיר כי אפילו החלשים והפחותים שבשבט אפרים טובים וחשובים יותר מהגיבורים והגדולים שבמשפחת אביעזר [רלב"ג, רד"ק].