לאחר הניצחון המכריע, תם האיום על ישראל ונפתחת תקופה ארוכה של יציבות. תבוסתם של המדיינים במלחמה הגדולה הייתה כה מוחלטת, עד כי וַיִּכָּנַע מִדְיָן לחלוטין, ותשועתו של גדעון שמה קץ לכוחם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הכתוב מציין כי המדיינים וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם, ביטוי שמשמעותו התנהלות בהכנעה ובכפיפת ראש [מצודת דוד]. בפועל, הם חדלו להתנשא ולא פלשו שוב לנחלות שבטי ישראל [ביאור שטיינזלץ].
בעקבות הניצחון, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. הפרשנים דנים באופן חישוב תקופה זו ומציגים שתי עמדות. הגישה המרכזית קובעת כי מניין ארבעים השנים מתחיל כבר מתחילת תקופת השעבוד למדיין, וכולל בתוכו את שבע שנות הסבל שקדמו לישועה [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, קיימת גישה שלפיה ארבעים שנות השקט עומדות בפני עצמן ואינן כוללות את שנות השעבוד [רלב"ג].
השקט המוחלט והיעדר המלחמות אפשרו לגדעון לשוב לביתו ולחיות בשלווה [רלב"ג, אברבנאל]. הציון כי התקופה הייתה בִּימֵי גִדְעוֹן מלמד שעל אף שגדעון לא קיבל על עצמו באופן רשמי את תפקיד השופט והמנהיג אלא ישב בביתו, הארץ שקטה בזכותו [חומת אנך]. בנוסף, הדגשה זו באה ללמד כי השלווה הייתה תלויה בחייו של גדעון בלבד, ומיד לאחר מותו סר השקט מן הארץ [רלב"ג].