ברגעיהם האחרונים, טרם הוצאתם להורג, פונים מלכי מדין לגדעון בבקשה הנוגעת לזהות המוציא לפועל. הם מבקשים ממנו וּפְגַע בנו, כלומר תן לנו אתה את מכת המוות, ומנמקים זאת בטענה כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהבקשה נובעת ממניע מעשי של מניעת סבל: כוחו הפיזי של אדם תואם למידתו ולגילו, ולכן גדעון הבוגר מסוגל להרוג אותם במהירות ובמכה אחת. לעומת זאת, אם בנו הנער ינסה לעשות זאת, חוסר כוחו יגרום להם לייסורים רבים עד שימותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, המתה מהירה נחשבת ראויה ומכובדת יותר כשמדובר במלכים [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את הבקשה ממקום של מעמד וכבוד: פעולת הגבורה צריכה להלום את האדם המבצע אותה, והריגת מלכי ארץ היא מעשה גבורה שראוי ומתאים רק למנהיג דגול כמו גדעון [מלבי"ם].
לאחר שגדעון נענה לבקשתם והורג אותם, הפסוק מציין כי הוא לקח את הַשַּׂהֲרֹנִים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בתכשיטי זהב מפוארים העשויים בצורת חצי ירח, שכן משמעות המילה נגזרת מהמילה הארמית "סיהרא" שפירושה ירח. תכשיטים אלו, שענדו הגמלים על צוואריהם, שימשו כסמל למעמדם הרם של בעליהם כמלכי מדין [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מדגיש כי גדעון לקח את התכשיטים לעצמו, פעולה המרמזת כבר עתה על כוונתו העתידית לבקש מחייליו שיתנו לו את כל תכשיטי הזהב שלקחו כשלל מהמלחמה [רד"ק].