לאחר הניצחון על מדין, גדעון אוסף את שלל המלחמה, והכתוב מפרט את העושר הרב שהצטבר בידיו. משקל הזהב שהובא אליו מגיע לסכום עצום של אֶלֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת זָהָב, כלומר דינרי או שקלי זהב, המגיעים למשקל של כ-185 קילוגרמים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זהב זה ניתן לגדעון על ידי העם בדיוק כפי אֲשֶׁר שָׁאָל מהם [מצודת דוד].
בקשתו של גדעון לא נבעה מחמדנות, שכן ממילא היה זכאי לקחת לעצמו את חלקו של שר הצבא מתוך השלל. הסיבה שביקש דווקא את נזמי הזהב הייתה סמלית: הנזם קשור לאזור הפה והאוזן, וגדעון ביקש ליצור מהנזמים אפוד שיהווה זיכרון להבטחתם של בני ישראל בפיהם כי הוא ובניו ימשלו עליהם. דעה נוספת גורסת כי האפוד נועד להוות זיכרון לנס הניצחון שחולל ה׳. גדעון לא התכוון חלילה ליצור עבודה זרה, אך לאחר מותו העם טעה והחל לעבוד את האפוד. מכיוון שגדעון בטח באמצעי חומרי כדי להבטיח את שלטון צאצאיו במקום לבטוח בה׳, הדבר הפך למוקש שהוביל בסופו של דבר להריגת בניו [אברבנאל].
מלבד נזמי הזהב שתרם העם, הכתוב מונה שלל נוסף שגדעון לקח לעצמו ישירות מן המלחמה, כפי שהיה ראוי לו על פי דין, ועל כך נאמר לְבַד [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. שלל זה כלל את וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן היקרים של מלכי מדין [ביאור שטיינזלץ], וכן תכשיטים וקישוטים שונים:
הפרשנים מסכימים כי הַשַּׂהֲרֹנִים הם שרשראות ותכשיטים, וכי הָעֲנָקוֹת הם תכשיטים ושרשראות שנענדו סביב הצוואר, במקרה זה על צווארי הגמלים [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לגבי וְהַנְּטִיפוֹת, קיימות שלוש גישות בקרב המפרשים: הגישה הראשונה מסבירה כי מדובר בתכשיט התלוי ונוטף מול הלב, העשוי מאבני חן או מתכות יקרות בצורת טיפות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גישה שניה מסבירה שמדובר בסוג של כתר [רש"י, רד"ק]. לעומתם, הגישה השלישית מפרשת כי אלו אינם תכשיטים כלל, אלא כלי זהב שנועדו לשאת בתוכם בושם יוקרתי הנקרא "נטף" [רלב"ג, רד"ק].