סיומו של המרדף אחר הנהגת מדין מתאפיין בלכידת המלכים ובזריעת בהלה מוחלטת בצבאם. כאשר מצוין כי גדעון וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן, עולה השאלה מדוע דווקא הם נתפסו בעוד אחרים ברחו. ההסבר לכך הוא שהמלכים, מתוקף מעמדם, נסעו ככל הנראה בכבודה ובאופן מכובד ואיטי יותר, בניגוד לחיילים הפשוטים שנסו על נפשם במהירות וללא מטען [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק מתמקד בפעולתו של גדעון מול שאר הצבא, וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד. משמעות המילה הֶחֱרִיד היא זעזע [ביאור שטיינזלץ]. מטרת החרדה שזרע גדעון הייתה לשתק את המחנה, כך שהחיילים לא יוכלו להחלץ לעזרת מלכיהם ולהצילם מידו [מצודת דוד]. בהלה זו נגרמה משום שהמתקפה התרחשה בחסות החשכה, עובדה שגרמה למדיינים לחשוב שצבאו של גדעון גדול בהרבה ממידותיו האמיתיות. ייתכן שחיילי ישראל אף קראו שוב "חרב לה' ולגדעון" כדי להעצים את הפחד [רלב"ג]. כתוצאה מאותו זעזוע, אנשי הצבא שחיפשו דרך מילוט נהרגו במהלך מנוסתם על ידי חיילי ישראל שעמדו מסביב והמתינו לפגוע בהם [ביאור שטיינזלץ].