תארו לעצמכם שמישהו היה מציל אתכם מסכנה גדולה. בטח הייתם רוצים להגיד לו תודה ענקית ולתת לו את הפרס הכי גדול שאפשר, נכון? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל אחרי הניצחון הגדול במלחמה. הם כל כך אהבו את גדעון והיו אסירי תודה על שהציל אותם, עד שביקשו ממנו להפוך למנהיג קבוע ולמעשה למלך. הם אמרו לו מְשָׁל בָּנוּ. הם לא אמרו רק "תמשול עלינו", אלא השתמשו בביטוי שמראה שהם מסכימים שהוא ישלוט בהם לגמרי, גם על הגוף שלהם וגם על הרכוש שלהם.
העם המשיך וביקש גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ. הם רצו שגדעון ישלוט כי הוא מנהיג מצוין, ושהבנים והנכדים שלו ימשיכו לשלוט אחריו כפרס של תודה. זו הייתה בקשה מיוחדת, כי באותה תקופה מנהיגים נבחרו רק בזכות המעשים והגבורה שלהם, ולא העבירו את התפקיד בירושה לילדים שלהם.
אבל גדעון סירב. הוא הבין שהניצחון האמיתי הגיע מאת ה׳, ולכן רק ה׳, שהוא בורא העולם והוא נצחי, ראוי להיות המלך. מנהיג רגיל הוא רק בן אדם שעלול לטעות. לצערנו, ההבטחה הגדולה של העם לא החזיקה מעמד, וזמן קצר אחר כך הם פגעו במשפחתו של גדעון. כשגדעון אמר מראש שהוא ובניו לא ימשלו בעם, הוא בעצם אמר משהו שהתגלה כנבואה, כי באמת בניו לא זכו להמשיך את דרכו.