ויקרא, פרק י״ח, פסוק כ״ה

חטאים חמורים ומעשי זנות אינם נותרים במישור הפרטי, אלא פוגמים במציאות כולה וכך וַתִּטְמָא הָאָרֶץ בפועל. מכיוון שארץ ישראל היא נחלתו הישירה של ה', היא רגישה במיוחד לטומאה ולכן וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, כלומר נגזרת גזירה אלוהית לסילוק החטא והעוון עצמו הופך לכוח המעניש את החוטאים. בתגובה לכך וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ, ממש כפי שגוף חולה דוחה בתיעוב מזון מקולקל, והיא פולטת את עוברי העבירה מתוכה באמצעות אסונות או כיבוש. הניסוח בלשון עבר מלמד שמרגע שנגזרה הגזירה היא נחשבת כמושלמת, או שהוא מתייחס לשבטים קדומים שכבר סולקו מן הארץ בעבר בשל חטאיהם.