ויקרא, פרק י״ט, פסוק ט׳

התורה מצווה על בעל השדה להכיר בבעלותו של ה' על הארץ באמצעות השארת חלק מהיבול לעניים, מתוך שאיפה לבסס חברה של חסד וצדק. בזמן איסוף התבואה, וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, חלה על הבעלים אחריות אישית להפריש מתנות עניים מכל שדה בנפרד, גם כאשר העבודה נעשית על ידי פועלים רבים. ההוראה לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר אוסרת עליו לאסוף את כל היבול לעצמו, ומחייבת אותו להותיר את קצה השדה בסיום העבודה כדי למנוע אפליה בין העניים וחשד לקמצנות. בנוסף, שיבולים בודדות הנופלות באופן טבעי מהיד או מהמגל הן וְלֶקֶט קְצִירְךָ, ואותן לֹא תְלַקֵּט לעצמך או עבור עני מועדף. על הבעלים להשאיר את התבואה בשדה כדי לאפשר לכל עני לאסוף אותה בכבוד, פעולה המותירה שורש של קדושה וברכה בעולם.