הגזירה הקשה על דור יוצאי מצרים נחתמת, ומונעת מהם את הכניסה אל הארץ המובטחת. שורש הכישלון של דור זה נעוץ בחוסר יכולתם להתמסר באופן שלם לדרך האלוהית ולהישען על ההשגחה העליונה.
הביטוי המרכזי המגדיר את חטאם הוא לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. במשמעותו הפשוטה, הכוונה היא שהם לא הלכו אחר הוראותיו של ה' [ביאור שטיינזלץ], או שלא השלימו עד תום את המהלך הרוחני שהחלו בו [אבן עזרא]. ביאור נוסף מדייק כי המונח מתייחס ספציפית לחיסרון של יראת ה' בלבם, בניגוד לפסוקים אחרים בהמשך הפרשה העוסקים בפעולות מעשיות של יציאה למלחמה [נתינה לגר].
המשמעות העמוקה של ההליכה אחרי ה' נמשלת לצאן ההולך אחר הרועה. התכלית היא הישענות מוחלטת על השגחתו של ה' ולא על חוקי הטבע. חטאו הגדול של דור המדבר היה סירובם להכפיף את עצמם להשגחה זו, ולכן לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי פירושו שלא מילאו את רצון ה' ללכת אחר השגחתו [העמק דבר].
הפרשנים מצביעים על דקות דקדוקית במילה מִלְאוּ. האות למ"ד מופיעה ללא דגש, בניגוד למשקל הרגיל של הבניין. חסרון הדגש בא לבטא את הדרגה החמורה של חוסר נאמנותם לתפקידם, שכן הם לא עמדו בחובתם אפילו ברמה המינימלית ביותר [רש"ר הירש].
נקודה זו מתחדדת כאשר משווים זאת לכלב ויהושע. גם לגביהם נאמר בפסוק הבא "מלאו" ללא דגש, שכן פעולתם כאן התבטאה בניסיון פומבי לשכנע את הרבים להישען על השגחת ה', וזכות הכניסה לארץ אינה דורשת בהכרח דרגת שלמות בלתי ניתנת להשגה. לעומת זאת, כאשר התורה מתארת את גבורתו האישית של כלב בחטא המרגלים, המילה נכתבת עם דגש ("וימלא"), כדי להבליט את עוצמת מסירותו האישית כשהכניס עצמו למקום סכנה בחברון מתוך ביטחון מוחלט בהשגחה [העמק דבר].