הסכם היסטורי זה, שבו מקבלים שבטי גד וראובן נחלה מחוץ לגבולותיה המקוריים של הארץ המובטחת, דורש התחייבות ארוכת טווח. מכיוון שמשה עצמו לא יעבור את הירדן וההסכם עתיד להתממש רק בעוד שנים לאחר מותו, הוא נדרש להפקיד את האחריות לקיומו בידי ההנהגה העתידית של העם, שהם אלעזר, יהושע וראשי השבטים [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וַיְצַו לָהֶם מעורר קושי לשוני, שכן לכאורה היה מצופה שייכתב "ויצו עליהם". הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה אינה ציווי ישיר המופנה אל בני גד וראובן, אלא מינוי של המנהיגים והענקת סמכות עליהם ועל התנאים שנקבעו עימם [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. השימוש באות למ"ד במילה לָהֶם משמעו במקרה זה "עבורם", "בגללם" או "אודותם". תופעה לשונית זו מוכרת ממקומות אחרים בתנ"ך, כמו בפסוק "ה' ילחם לכם", שבו המשמעות אינה שה' יילחם "אליכם", אלא יילחם עבורכם ובשבילכם [רש"י, ברכת אשר על התורה, גור אריה].
מהות הציווי שמשה מעביר למנהיגים היא הוראה חד משמעית שלא להעניק לשבטים אלו את נחלתם בארץ סיחון ועוג באופן מיידי, כפי שרצו אותם שבטים בתחילה, אלא רק לאחר שישובו מכיבוש הארץ יחד עם שאר העם [ספורנו].
ציווי זה מנוסח במתכונת משפטית מדויקת של "תנאי כפול", המהווה מקור יסודי לדיני התנאים במשפט העברי. משה קובע כי אם השבטים יקיימו את הבטחתם ויעברו את הירדן כחלוצים, הם יקבלו את ארץ הגלעד לאחוזה. מנגד, אם יפרו את התנאי, הם יאבדו את זכותם על עבר הירדן ויאלצו לנחול יחד עם שאר בני ישראל בארץ כנען על פי הגורל [רלב"ג, מלבי"ם]. יתרה מזאת, היקף המחויבות שלהם הוגדר במדויק. מכיוון שהם התחייבו לצאת למלחמה "לפני ה'", כלומר מלחמה המלווה בהשגחה ונס, משה מתיר להם לשוב לנחלתם מיד עם תום שלב הכיבוש, ופוטר אותם מהצורך להמתין בארץ ישראל עד לסיום השלב הארוך של חלוקת הנחלות לכל שבט ושבט [מלבי"ם].