התיישבותם של בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי לוותה במפעל נרחב של בנייה ושיקום עירוני. רשימת הערים הנבנות מבססת את אחיזתם הפיזית והרוחנית של השבטים בנחלתם החדשה, ומקפלת בתוכה משמעויות עמוקות על מהות ההתנחלות ועל קדושת הטקסט המקראי.
הפועל וַיִּבְנוּ מתפרש בכמה אופנים. מבחינה מעשית, השבטים ביצרו את הערים כדי להגן על נשיהם וטפם, והקימו גדרות ומכלאות עבור צאנם [רש"ר הירש]. בני גד וראובן שיקמו ובנו מחדש את הערים שהוזכרו בתחילת הפרשה, מלבד העיר בעון, ואף הוסיפו ובנו ערים חדשות שלא הוזכרו קודם לכן, כמו עֲרֹעֵר [ברכת אשר על התורה].
עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע היה צורך לבנות את הערים מלכתחילה, שהרי המלחמות מול סיחון ועוג התנהלו מחוץ לערים, והן נותרו על תילן ללא פגע. ההסבר לכך הוא שהאמוריים בנו את הערים הללו לשם עבודה זרה. משום כך, בני ישראל הרסו אותן עד היסוד מתוך בחירה, ובנו אותן מחדש לשם קדושה [שפתי כהן].
מניע רוחני זה עמד בבסיס בקשתם של השבטים להישאר בעבר הירדן. הם זיהו כי האזור נגוע בעבודה זרה, והבינו שאם יעזבו, יבואו עמים אחרים ויחדשו את הפולחן הפגאני. לכן, מטרתם בהתיישבות שם הייתה לגרש את הטומאה, לבטל את העבודה הזרה ולייחד את שם ה' במקום [שפתי כהן].
חלק בלתי נפרד מתהליך הטיהור של הערים היה שינוי שמותן. קיימת מחלוקת לגבי טיב השינוי. גישה אחת מסבירה כי סיחון מלך האמורי הוא ששינה את שמות הערים בעת שכבש אותן, ובני ישראל בסך הכל החזירו להן את שמותן המקוריים מימי קדם [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי ישראל שינו את השמות באופן אקטיבי כדי לעקור כל זכר לעבודה זרה ולגאווה שהיו טמונים בהם, ובכך קיימו את הציווי לאבד את שמות האלילים. כך למשל, השם דִּיבֹן, שסימל יופי והבנה, שונה לשם המבטא גנאי; השם עֲטָרֹת, שמשמעותו כתר, שונה ללשון המבטאת הקפה וסיבוב בלבד; והשם עֲרֹעֵר, שסימל תרועה, שונה למילה המבטאת הרס וחורבן עד היסוד [שפתי כהן]. בהקשר לשמות הערים, המסורת מדייקת בכתיב ומציינת כי המילה עֲטָרֹת בפסוק זה נכתבת בכתיב חסר, ללא האות ו', בשונה מהופעתה המלאה בתחילת הפרשה [מנחת שי].
מעבר למשמעות ההיסטורית, הפרשנים רואים בעצם אזכור שמות הערים מסר מהותי על קדושת התורה. חכמים קבעו כי חובה על כל אדם לקרוא את פרשת השבוע פעמיים במקור העברי ופעם אחת בתרגום לארמית, והדגישו שחובה זו חלה גם על פסוקים הנראים טכניים לכאורה, כמו הפסוק המונה את דִּיבֹן ועֲטָרֹת. הלכה זו מלמדת שאין בתורה אפילו מילה אחת מיותרת או חסרת תכלית. כל פסוק, גם אם הוא נראה כרשימה שמית גרידא, נובע ממקור עליון ומהווה חלק בלתי נפרד מקדושת התורה כולה [צאינה וראינה, שפתי כהן].