בני גד ובני ראובן מציגים בפני משה את טענתם המרכזית, ומבהירים את כוונותיהם לגבי כיבוש הארץ וחלוקתה. בדבריהם הם מבקשים להרגיע את החששות שעלו נגדם, ולהוכיח שפנייתם נובעת משיקולים מעשיים ומהשגחה אלוהית, ולא מתוך רצון להשתמט מחובותיהם הלאומיות.
הפסוק משתמש במונח "עבר הירדן" כדי לתאר את שני צדי הנהר, עובדה המלמדת ששני הצדדים נקראים באותו שם [אם למקרא]. כאשר השבטים אומרים מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה, כוונתם לעבר המערבי, שהוא גבול ארץ כנען. מכיוון שבאותה עת עמדו בני ישראל בצד המזרחי, הצד הנגדי נקרא באופן טבעי "עבר הירדן" סתם [גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים]. המילה וָהָלְאָה מציינת כיוון של מקום, במשמעות של הלאה ולמעלה [אבן עזרא].
הצהרתם נועדה לנקות אותם מהחשד שעלה בדברי משה, כאילו הם יראים ממלחמת הכיבוש. הם מסבירים כי הסיבה שאינם מבקשים נחלה בארץ אינה נובעת מפחד, אלא פשוט משום שה' כבר נתן להם את נחלתם במזרח [אור החיים]. הם מדגישים כי אין בכוונתם להשתמט; הם יצאו למלחמה יחד עם אחיהם, אך מראש הם מוותרים על חלקם בנחלה המערבית [ביאור שטיינזלץ]. ויתור זה אף מועיל לשאר השבטים, שכן הוא מרחיב את גבולם ומותיר להם שטח גדול יותר בארץ הטובה [רמב"ן, מלבי"ם].
סביב משמעות הביטוי כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מתקיימת מחלוקת פרשנית. מחד, יש המפרשים שהשבטים פשוט ציינו עובדה כי כבר קיבלו את נחלתם בעבר המזרחי [רש"י]. גישה זו מעוררת קושי, שכן כיצד יכלו לדבר בביטחון כזה ולומר שכבר קיבלו את הארץ, בעוד שהדבר היה תלוי לחלוטין בהסכמתו של משה, שטרם ניתנה? [רמב"ן, ברכת אשר על התורה].
כדי ליישב קושי זה, יש המבארים שדבריהם נאמרו על תנאי: אם משה יסכים להצעתם ויאשר אותה, הרי שבאותו זמן ייחשב הדבר כאילו כבר קיבלו את נחלתם [משכיל לדוד]. פירוש דקדוקי נוסף מציע כי המילה "כי" השנייה בפסוק משמעותה "אם", כלומר: אם תחליט ותאשר שבאה נחלתנו אלינו [העמק דבר].
מנגד, גישה אחרת רואה בדבריהם בקשה מנומסת ולא קביעת עובדה או מריבה. הם מבקשים להישאר במזרח משום שזו נחלה הראויה להם בהיותה ארץ מקנה, בעוד שאר השבטים אינם חפצים בה כלל [רמב"ן, הטור הארוך]. לבסוף, יש הרואים בביטוי זה מליצה פיוטית המבטאת השגחה: השבטים לא היו צריכים ללכת ולהתאמץ כדי לכבוש את נחלתם, אלא הנחלה באה אליהם מאת ה', והזדמנה להם ללא כל השתדלות מצידם [מלבי"ם].