הסכם זה מציב תנאי ברור לקבלת נחלה, ומבסס אותה על השתתפות פעילה במאמץ הלאומי. מנהיגות השבטים מקבלת הבטחה לטריטוריה משלה, אך זכות זו מותנית ביציאה לחזית המלחמה יחד עם שאר העם, לפני ה'.
הפסוק מעלה שאלה לגבי מעמד העברת הארץ: מדוע משה מצווה את יהושע ונשיאי העדה לתת לשבטים את הארץ, אם ידוע שמשה עצמו כבר נתן להם אותה? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שבשלב זה, משה טרם העביר לידיהם את הבעלות המוחלטת על כל שטחי סיחון ועוג. הוא אישר להם רק להשתלט על מספר ערים בארץ גלעד ולבנות בהן מבצרים עבור משפחותיהם וצאנם, בעוד שאר הארץ נותרה שוממה. הנתינה הסופית והמוחלטת של כלל השטח תלויה לחלוטין בקיום התנאי. רק לאחר שיעברו את הירדן ויילחמו, תוענק להם הארץ לאחוזת עולם, ולכן המעשה יושלם רק בעתיד על ידי יהושע [רמב"ן, אור החיים, הטור הארוך].
המילה וּנְתַתֶּם מבטאת את התוצאה של קיום התנאי, ומשמעותה הפשוטה היא "תיתנו להם" [אבן עזרא]. מעבר לכך, בחירה לשונית זו טומנת בחובה מסר של אחדות גורל. הכתוב קושר בין ההצלחה של השבטים הנוחלים בארץ ישראל לבין ההצלחה של אלו הנוחלים בעבר הירדן: אם החלוצים ייצאו למלחמה, כלל ישראל ינחל הצלחה בשתי החזיתות גם יחד [אור החיים].
מנגד, עולה מתוך הדברים התרחיש ההפוך במקרה שבו בני גד וראובן לא יעמדו בהתחייבותם ולא יעברו את הירדן מרצונם. במצב כזה, לא רק שהם יאבדו את זכותם על עבר הירדן, אלא שמשפחותיהם יגורשו מהערים שכבר התיישבו בהן. הם יילקחו בעל כורחם אל עבר הירדן המערבי, ויקבלו נחלה רגילה בתוך ארץ כנען יחד עם שאר השבטים [רמב"ן, הטור הארוך].