משה רבנו מתעמת עם בני גד ובני ראובן, ועורך הקבלה היסטורית נוקבת בין בקשתם להישאר בעבר הירדן לבין חטאם החמור של המרגלים.
כאשר משה אומר כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם, הוא מתכוון למרגלים, אשר נשלחו בשנה השנייה לשהותם במדבר [ביאור שטיינזלץ]. המרגלים מוצגים כאן כאבותיהם הרוחניים של מואסי ארץ ישראל [ברכת אשר על התורה]. עיקר חטאם של המרגלים לא היה עצם הריגול, אלא העובדה שהניאו את לב העם וייאשו אותם מלהיכנס לארץ [מלבי"ם]. אף על פי שבני גד ובני ראובן לא הסיתו במכוון נגד העלייה לארץ אלא ביקשו להתיישב בעבר הירדן מטעמים מובנים ומוצהרים, משה מדמה אותם למרגלים. מכאן נלמד יסוד חשוב: כל מעשה או דיבור שעלול להחליש את רוחם של ישראל ולרפות את ידיהם מהדבקות בארץ, יש בו אבק מחטא המרגלים, גם אם נעשה בתום לב וללא כוונה להוציא את דיבת הארץ רעה [ברכת אשר על התורה].
מטרת השליחות המקורית הייתה רק לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. המרגלים נשלחו אך ורק כדי לבחון אם הארץ טובה או רעה, ולא כדי לאסוף מודיעין צבאי לקראת כיבוש, שכן הכיבוש היה מוכן מראש להיעשות על ידי ה׳ [מלבי"ם].
המרגלים נשלחו מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ. הפרשנים מסבירים כי זהו שמו המלא של המקום, ואין לטעות ולחשוב ש"קדש" הוא שם המקום ו"ברנע" הוא שם האדם שהיה הבעלים של השטח. התורה מדייקת בשם זה משום שהיו שני מקומות שונים שנקראו "קדש", ולכן היה צורך להבדיל ביניהם [רש"י, שפתי חכמים]. בתרגום הארמי מכונה המקום "רקם גאה", ויש המבארים כי המילה "רקם" גזורה מלשון רקמה צבעונית, דבר המרמז על כך שאותו אזור היה עטור ומכוסה בדשא ירקרק [נתינה לגר].