משה מתעמת עם בני גד ובני ראובן ומטיח בהם האשמה חמורה. בקשתם להישאר בעבר הירדן אינה נתפסת רק כהעדפה טריטוריאלית פרטית, אלא כמעשה פומבי המסכן את המורל הלאומי ואת התוכנית האלוהית עבור העם כולו.
המילה תְנִיאּוּן (המופיעה בכתיב תנואון) מפורשת במשמעות של הסרה, מניעה ושבירת הלב [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפועל מבטא קטיעה של תנועה והליכה ממש רגע לפני השלמתן, והקרי והכתיב הכפולים רומזים להאשמה כפולה: השבטים עוצרים את התקדמותם שלהם, ובכך גם גורמים לעצירת העם כולו [רש"ר הירש, חזקוני, מנחת שי]. יש המפרשים את המילה מלשון אונאה, שכן השבטים לא יכלו לבטל לחלוטין את כניסת העם לארץ, אלא רק לרפות את ידיהם באופן זמני על ידי יצירת רושם מוטעה [נתינה לגר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמעשה זה ייצור מצג שווא בעיני שאר העם. גם אם כוונתם האמיתית של השבטים היא לדאוג למקנה הרב שלהם, שאר בני ישראל יחשדו שהם למעשה מפחדים ממלחמת הכיבוש, מחוזק הערים ומיושבי הארץ [רש"י, אור החיים, מלבי"ם, העמק דבר]. הישארותם מאחור תחליש את אחיהם ותדביק גם אותם בפחד מפני חציית הירדן [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
משה רואה בכך סכנה עצומה, שכן המעשה מהדהד את חטא המרגלים. הוא מזכיר להם את ההיסטוריה ודורש מהם לחשוב על העונש הכבד שספג הדור הקודם בגלל שהניא את לב העם [ספורנו, אור החיים]. מעבר לפחד הפיזי מהמלחמה, עולה גם חשד רוחני: ייתכן שהעם יחשוב שהשבטים מבקשים להישאר מחוץ לארץ כדי להתחמק מההשגחה האלוהית הישירה והחזקה הקיימת בתוך ארץ ישראל [העמק דבר].
לבסוף, משה מדגיש כי זוהי הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. בכך הוא מחדד את ההבדל המהותי בין עבר הירדן (ארצות סיחון ועוג) לבין ארץ כנען. ארץ כנען היא הארץ שהובטחה לאברהם, ויש בה קדושה עליונה הראויה להשראת השכינה ולבניין בית המקדש. שאיפתו של משה הייתה שכלל ישראל יחיו יחד בארץ הקדושה שהעניק להם ה', ולא יסתפקו בנחלה שלקחו לעצמם מחוצה לה [אור החיים].