הענקת חבל הגלעד למכיר מעוררת שאלה היסטורית וביולוגית מרתקת בקרב המפרשים: האם מדובר במכיר עצמו, או שמא בשבטו?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה אינן מכוונות לאדם עצמו, אלא למשפחתו ולבניו שיצאו למלחמה ולכדו את האזור בפועל [אבן עזרא, הטור הארוך, מלבי"ם]. האזור נקרא על שמו משום שהיה אדם נכבד וראש המשפחה [הטור הארוך], או לחלופין, שהכתוב מתייחס לגיבור ספציפי מתוך משפחת מכיר שלכד את המקום [ברכת אשר על התורה].
לעומת זאת, גישה אחרת ומפתיעה גורסת כי מכיר עצמו היה עדיין בין החיים וקיבל את הנחלה באופן אישי [הטור הארוך, חזקוני]. על פי החישוב, מכיר נולד עוד בחייו של יעקב אבינו, וגילו בעת חלוקת הארץ היה משוער בכמאתים ושלושים ושלוש שנים. הוא לא מת במדבר עם שאר דור היוצאים ממצרים, משום שבעת הגזרה כבר היה בן למעלה משישים שנה, וזכה לאריכות ימים מופלגת כפי שהיה נהוג בדורות הראשונים [הטור הארוך, ברכת אשר על התורה].
לפי גישה זו, משה העניק לו את הגלעד ראשון משום שהיה הבכור בבני מנשה. מכיוון שהיה אדם זקן מאוד ולא יכול היה לצאת לצבא המלחמה, משה נתן לו עיר מבצר מוגנת כדי שיוכל לקיים את וַיֵּשֶׁב בָּהּ, ולהמתין בה בבטחה בזמן שבניו חצו את הירדן כדי להילחם יחד עם שאר עם ישראל עד לחזרתם [חזקוני].
מבחינה משפטית, ישנה משמעות רבה לכך שהכתוב מציין שמשה "נתן" את הגלעד למכיר, בניגוד ליאיר בן מנשה (המוזכר בפסוקים הסמוכים) שלגביו לא נאמרה לשון נתינה מפורשת. ההבדל נובע מכך שמשפחת מכיר קיימה את התנאי של משה לצאת חלוצים למלחמה, בעוד יאיר נהרג בקרב ולא זכה לקיים את התנאי. עובדה זו מעוררת דיון הלכתי בשאלה האם אדם שלא קיים תנאי מחמת אונס מוחלט, נחשב הדבר מבחינה חוקית כאילו קיימו [צפנת פענח].