התנאי שמציב משה לשבטי גד וראובן מגיע כאן לחלקו המשלים, בו מפורטות ההשלכות למקרה שבו השבטים לא יעמדו בהתחייבותם לצאת בראש חיל החלוץ לכיבוש הארץ. ניסוח זה אינו רק אזהרה טקטית, אלא מהווה אבן יסוד משפטית.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מלמד אותנו את דיני התנאים בהלכה, ובראשם החובה לנסח "תנאי כפול". משה היה חייב לפרש לא רק מה יקרה אם השבטים יעברו את הירדן, אלא גם מה תהיה התוצאה אם לא יעשו זאת. לולא פירש זאת, היה ניתן להבין שאם לא יעברו הם עדיין יקבלו את נחלתם בעבר הירדן, או לחלופין, שיפסידו את זכותם לנחלה לחלוטין ולא יקבלו שטח כלל [בכור שור, תורה תמימה]. מפסוק זה נלמדים כללים משפטיים נוספים, כגון החובה להקדים את התנאי למעשה, ושהתנאי יהיה בר־ביצוע ואינו סותר את דיני התורה [תורה תמימה].
מוקד מרכזי בפירוש הפסוק הוא הדגש על המילה חֲלוּצִים. משה לא חשש שהשבטים לא יעברו כלל, שכן שאר העם המרובה היה יכול להכריח אותם לחצות את הירדן. החשש היה שהם לא יעברו כחלוצים מתוך רצון, התלהבות וחשק הלב [העמק דבר]. הדגשת מילה זו גם מסבירה את מהות העונש: אם השבטים ישתתפו בלחימה אך לא כחלוצים ההולכים בראש, עונשם יהיה אובדן הנחלה המבוקשת בעבר הירדן וקבלת נחלה בארץ כנען בלבד. אולם, ברור שאם יסרבו להילחם כלל, הם לא יהיו זכאים לקבל שום חלק בארץ [ברכת אשר]. מילה זו נכתבת במקרא בכתיב מלא, עם האותיות וי"ו ויו"ד [מנחת שי].
באשר לתוצאה, המילה וְנֹאחֲזוּ מלמדת על אובדן ההצלחה של השבטים. תוספת האות וי"ו רומזת שאם יפרו את התנאי, הם יפסידו את הנחלה שבחרו, ומתוך דוחק ומצוקה ייאלצו להיאחז בתוך שאר השבטים [אור החיים]. העונש הוא הפסד מוחלט של זכויותיהם בעבר הירדן המזרחי, וקבלת שטח אך ורק בְּאֶרֶץ כְּנָעַן [העמק דבר]. מבחינה דקדוקית, המילה כתובה על פי כללי האותיות החלשות שנוטות להתחלף [אבן עזרא].
קיימת מחלוקת כיצד בדיוק תתבצע אותה אחיזה בְּתֹכְכֶם. גישה אחת מציעה ששאר ישראל יכבשו את הארץ ויעניקו לגד וראובן את החלק הראוי להם, מבלי שהללו יצטרכו לטרוח בכיבושו, שכן ממילא כלל ישראל מצווה להוריש את יושבי הארץ [שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי שאר השבטים רק יקצו להם שטח מוגדר בארץ כנען, אך גד וראובן ייאלצו לצאת ולכבוש אותו בעצמם [בכור שור]. גישה נוספת רואה בביטוי זה דרך מכובדת לומר ששאר העם ייקח אותם עמו בעל כורחם, או שפשוט יתחרטו ויבחרו מרצונם להשתקע יחד עם כולם [אבן עזרא].