כיבוש עבר הירדן המזרחי לא הסתכם רק בבקשתם של שבטי ראובן וגד, אלא כלל גם יוזמה צבאית של משפחות משבט מנשה שהרחיבו את גבולות נחלתם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים וַיֵּלְכוּ... וַיִּלְכְּדֻהָ מתארות כיבוש של חלק מאזור הגלעד. נראה שמהלך צבאי זה התרחש עוד קודם לכן, במהלך המלחמות נגד עוג מלך הבשן, ומשה רבנו הסכים לאשר את המהלך ולהעניק את האזורים הללו כנחלה לאלו שכבשו אותם בפועל [רלב"ג].
באשר למילה וַיּוֹרֶשׁ, הפרשנים מציגים גוונים שונים במשמעותה. בעוד שיש המסבירים את המילה בפשטות ככיבוש האמורי [ביאור שטיינזלץ], אחרים מעמיקים בשורש המילה ומסבירים כי היא משמשת כאן בלשון של גירוש וסילוק יושבי הארץ [רש"י]. על פירוש זה יש התוהים מדוע לפרש את המילה רק כגירוש ולא כירושה ממש, שהרי בני מכיר אכן קיבלו את האזור כנחלתם הקבועה בסופו של דבר [ברכת אשר]. מבחינת מסורת הכתיב, המילה וַיּוֹרֶשׁ נכתבת בפסוק זה במלואה עם האות וי"ו, בשונה ממופעים דומים של שורש זה במקומות אחרים בתורה [מנחת שי].
קושי תחבירי בולט בפסוק הוא המעבר מלשון רבים ללשון יחיד: הפסוק פותח ברבים ("וַיֵּלְכוּ", "וַיִּלְכְּדֻהָ") אך מסיים בפועל ביחיד – וַיּוֹרֶשׁ. כדי ליישב פער זה, מוצעות שתי גישות עיקריות. גישה אחת גורסת כי מכיר בן מנשה היה עדיין בין החיים, והוא זה שביצע את הגירוש בעצמו. מנגד, הגישה המועדפת על חלק מהמפרשים היא שהפועל ביחיד אינו מתייחס למכיר עצמו, אלא לגיבור מלחמה ספציפי מתוך המשפחה, שעמד בראש הכוח והוא זה שהוביל את גירוש האמורי [אבן עזרא, ברכת אשר].