מנהיגי שבטי גד וראובן מוסרים למשה את הצהרתם הסופית וההחלטית. הם מתחייבים לעמוד בחוד החנית של כיבוש ארץ כנען, ובמקביל מגדירים את המעמד המשפטי של נחלתם המבוקשת בעבר הירדן המזרחי. הצהרה זו משלבת נכונות צבאית, חובה רוחנית ומשא ומתן מעשי.
בראשית דבריהם הם משתמשים במילה נַחְנוּ, שמשמעותה הפשוטה היא אנחנו [אבן עזרא, אבי עזר, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר סיבות להשמטת האות אל"ף מן המילה. גישה אחת מסבירה כי למרות כוחם הפיזי הרב וגבורתם הצבאית, הם בחרו להתבטא בענווה ובשפלות רוח [רבנו בחיי]. גישה אחרת רואה בהשמטת האות רמז לכך שלא כל העם חוצה את הירדן; האות החסרה מסמלת את הנשים, הטף והזקנים שנשארים מאחור, בעוד שרק הלוחמים וגיבורי החיל יוצאים לקרב [הכתב והקבלה]. כמו כן, בחירת המילה מבטאת את נכונותם לצאת למשימה מתוך חשק, רצון ואחדות מלאה, ללא כל כוונה להערים על משה [העמק דבר, קיצור בעל הטורים].
כאשר הם מצהירים כי יעברו חֲלוּצִים לפני ה', הם מבקשים להרגיע את משה ולהבהיר לו כי אין לו צורך להציב להם תנאים כפולים ואיומים, שכן הם רואים בכך ציווי אלוהי שלעולם לא יפרו [הטור הארוך]. הביטוי מצביע על כך שהם היו מצוידים בשני סוגים של כלי נשק: כוח פיזי וגבורה, לצד הזכות הרוחנית של קיום המצווה. בזכות שילוב זה, הם לא חששו להשאיר את משפחותיהם בעבר הירדן מוקפים באומות זרות [רבנו בחיי].
החלק החותם את הפסוק, וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, מעורר שאלה: כיצד הנחלה יכולה להיות "איתם" בעודם חוצים את הירדן ומתרחקים ממנה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לבעלות משפטית עתידית. הנחלה תישאר בידיהם, ברשותם וכפיקדון מובטח. הם מכירים בכך שזכותם על הקרקע תצא אל הפועל באופן סופי ומוחלט רק למפרע, לאחר שיקיימו את התחייבותם הצבאית בעבר הירדן המערבי; הפעולות שיעשו במערב הן אלו שיקנו להם את האחיזה במזרח [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, מזרחי, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
מנגד, ישנה דעה הסבורה כי בני השבטים דרשו בעלות מיידית. לטענתם, מכיוון שרק הלוחמים חוצים את הנהר ואילו רוב העם נשאר פיזית בערי הגלעד, הרי שראוי שהנחלה תיחשב כשלהם כבר מרגע חציית הירדן, ולא יצטרכו להמתין עד לתום שנות הכיבוש כדי לזכות בה [הכתב והקבלה].