הקצאת הנחלות בעבר הירדן המזרחי מהווה נקודת מפנה בתהליך ההתנחלות של עם ישראל. לאחר כיבוש ממלכות סיחון ועוג, משה מעניק באופן רשמי את השטחים העצומים הללו לשבטים מסוימים, ומבסס בכך נוכחות ישראלית קבועה ממזרח לנהר הירדן.
משה מעניק להם את אחוזתם באופן מיידי [מלבי"ם], ומסכים לבקשתם כדי למנוע מחלוקת בעם [ספורנו]. עם זאת, התעלומה המרכזית בפסוק היא הופעתו הפתאומית של ולחצי שבט מנשה. שבט זה כלל לא הוזכר כמי שהשתתף בבקשה המקורית של בני גד ובני ראובן לקבל נחלה מחוץ לגבולות הארץ המובטחת.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים מרכזיים להשתלבותו של שבט מנשה. מבחינה מעשית, כאשר משה חילק את הארץ, הוא הבחין כי השטח שנכבש גדול בהרבה ממידותיהם של שני שבטים בלבד, ולכן חיפש מתנדבים שיסכימו להתנחל עמם [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. ייתכן שאנשים משבט מנשה, שהיו אף הם בעלי מקנה, מצאו עניין בתנאים אלו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה שהתהליך התרחש בשלבים: לאחר שמשה אישר את בקשת גד וראובן, יצאו משפחות משבט מנשה, נלחמו ולכדו בעצמם את אזור הגלעד. הפסוק נכתב על שם סוף המאורע, כאשר משה אישר בדיעבד את ישיבתם שם [רמב"ן, שד"ל, ברכת אשר על התורה].
מנגד, יש הסבורים כי ההתיישבות של מנשה בעבר הירדן לא נבעה מבקשתם, אלא מיוזמה מכוונת של משה [העמק דבר, חומש קה"ת]. משה העניק להם את ממלכת עוג, שהייתה חלק מהארץ שהובטחה לאברהם, כדי לחזק את השליטה הישראלית במקום. הכתוב מדגיש את ייחוסם כבן יוסף, שכן יוסף וצאצאיו נודעו בחיבתם העזה לארץ ישראל. משה הציב אותם שם מתוך ראייה אסטרטגית-רוחנית: להוות עוגן של אהבת הארץ ושל תורה, כדי להבטיח ששבטי גד וראובן לא יתנתקו מאחיהם שמעבר לירדן המערבי, וכך תישמר אחדות העם והארץ [ברכת אשר על התורה, חומש קה"ת].
מול גישות אלו, מופיעה תפיסה הרואה בפיצול השבט עונש היסטורי. נחלתו של מנשה נחצתה לשני עברי הירדן כתוצאה מכך שיוסף אביהם גרם לאחיו לקרוע את בגדיהם במעשה גביע הכסף [חזקוני, ברכת אשר על התורה].
לגבי המילה ולחצי, הפרשנים מעירים כי אין הכוונה למחצית מדויקת של השבט. שבט מנשה מנה שמונה בתי אבות, ורק שתיים מתוכם (משפחות מכיר וגלעד) נשארו בעבר הירדן המזרחי, בעוד ששת הנותרים עברו מערבה. לפיכך, המונח "חצי" משמעותו כאן חלק מן השבט, פלג מסוים, ולא חלוקה שווה [רמב"ן, הטור הארוך].
הפסוק חותם בתיאור חלוקת השטח: הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב. החלוקה התבצעה כך שהתחומים הוגדרו על פי הערים וגבולותיהן הסמוכים, כולל ערים שטרם יושבו [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שהיה מדובר בשטח עצום ביחס לגודלם של שניים וחצי שבטים, משה לא דקדק בחלוקה שוויונית של השדות החקלאיים כפי שייעשה בהמשך בארץ ישראל, אלא ביסס את הגבולות על פי פריסת הערים [העמק דבר].