משה ניצב מול בקשתם של בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן, ורואה בה סכנה קיומית והיסטורית. הוא מזהה בבקשה זו חזרה על חטא המרגלים, וחושש כי הסירוב להיכנס לארץ ישראל הפך לפגם מושרש העובר מדור לדור, שעלול להביא לכליה על העם כולו.
תגובתו החריפה של משה נובעת מחשדו הראשוני כי השבטים מבקשים להשתמט ממלחמת הכיבוש. אולם, למעשה, כוונתם הייתה לשמש כחיל חלוץ ההולך בראש המחנה. מכיוון שהם תכננו להשאיר את משפחותיהם ורכושם בעבר הירדן, הם יכלו לנוע במהירות וללא משא כבד, בניגוד לשאר השבטים שהיו עמוסים בנשים, טף וציוד, וכך לתפוס ראשונים את מעברות הירדן לקראת המלחמה [בכור שור].
בתוכחתו משתמש משה בביטוי תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים. הפרשנים מסבירים כי המילה תַּרְבּוּת נגזרת משורש של גדילה, פריה ורביה. משמעותה היא גידולי חוטאים או אנשים בוגרים שחונכו וגודלו על ידי אנשים חוטאים [אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים זאת גם במשמעות של תלמידים ההולכים בדרכי רבותיהם [נתינה לגר]. השימוש במילה זו מדגיש כיצד תכונות עוברות מדור לדור, ומשה חושש שהחטא כבר טבוע בעם ואינו רק מעידה חד-פעמית, שהרי דור המדבר כשל פעמים רבות לאורך ארבעים השנים ולא הצליח להיטיב את דרכיו [קונטרס חיבה יתירה].
משה מזהיר אותם מפני התוצאה של מעשיהם: לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה'. המילה לִסְפּוֹת מתבארת בקרב רוב הפרשנים כלשון תוספת והגדלה. משה טוען כלפיהם כי אם הכעס האלוהי על אבותיהם היה כה גדול, על אחת כמה וכמה שיגדל עליהם כעת. מכיוון שחרון האף על חטא המרגלים עדיין קיים, בעצם הבקשה שלהם הם תופסים את מקום אבותיהם, ממשיכים את הפקרת החובה שלהם, ומוסיפים אש ועצים לאותה הבערה [מלבי"ם, רש"ר הירש].
בשולי התוכחה, ישנה התייחסות למשמעות המוסרית של דברי משה כלפי דור המדבר שכבר מת. מדרש קדום מציין כי ה' מתח ביקורת על משה על כך שהזכיר את שוכני העפר לרעה, והורה לו ללכת לקבריהם ולבקש את סליחתם. ממקרה זה נלמד המנהג לפיו אדם שדיבר סרה במתים בפני קהל, צריך ללכת לקברם ולבקש את מחילתם כדי לתקן את המעוות [פענח רזא].