בתהליך ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי, שבטי ראובן וגד בונים מחדש את הערים החרבות ומטביעים את חותמם הרוחני וההיסטורי על האזור, בין היתר באמצעות קביעת שמותיהן. מוקד הפסוק עוסק בערים נְבוֹ ובַּעַל מְעוֹן, אשר מוגדרות כערים מוּסַבֹּת שֵׁם, כלומר ערים ששמן שונה או הוחלף. סביב הסיבה להחלפת השמות מתקיימת מחלוקת ענפה בין הפרשנים.
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שמדובר במניע רוחני. "נבו" ו"בעל מעון" היו שמות של עבודה זרה שהאמוריים קראו לעריהם, ובני ראובן שינו את השמות הללו כדי לעקור את שם האלילים מפיהם [רש"י, שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ]. החלפת השם נעשתה מיד עם כיבוש הערים, עוד בטרם נבנו מחדש, כדי שהמתיישבים לא ייאלצו להגות שמות של עבודה זרה [מזרחי, גור אריה]. עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע התורה עצמה ממשיכה להשתמש בשמות האליליים. על כך מוסבר כי האיסור להזכיר שם עבודה זרה חל רק על אלילים שאינם מוזכרים בתורה. טרם חתימת התורה, בני ישראל אכן שינו את השמות, אך לאחר שהתורה נחתמה ושמות אלו נכתבו בה, הותר להזכירם והם חזרו לשמם המקורי [העמק דבר]. גישה אחרת מסבירה שהשינוי לא היה מוחלט, אלא הסבה קלה של השם (כמו מ"בעל מעון" ל"אל מעון") כדי לטשטש את ההקשר האלילי, בעוד השם המקורי נותר מוכר [גור אריה].
מנגד, ישנה גישה היסטורית-פוליטית השוללת את המניע הדתי. פרשנים אלו טוענים כי אילו בני ישראל היו משנים את השם כדי לעקור עבודה זרה, התורה הייתה מציינת את השם החדש והטהור שניתן לעיר, ולא משתמשת בשם הפסול. לכן, הם מפרשים כי מוּסַבֹּת שֵׁם מעיד על ההיסטוריה הגיאופוליטית הסוערת של האזור. שמות אלו היו שמותיהן המקוריים של הערים כשהיו תחת שלטון מואב. כאשר סיחון מלך האמורי כבש את האזור, הוא שינה את שמותיהן. לבסוף, כאשר בני ראובן וגד כבשו את הערים מידי סיחון, הם החזירו להן את שמותיהן המואביים המקוריים והעתיקים, בין היתר כדי להוביש ולבייש את המואבים [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. קו מחשבה דומה ורחב יותר מציג את הערים הללו ככאלו שעברו מיד ליד, ושמותיהן הוסבו שוב ושוב: תחילה נקראו על שם עמון ומואב, לאחר מכן על שם מלכי האמורי סיחון ועוג, ולבסוף על שם ישראל [דעת זקנים, חזקוני, פענח רזא, בכור שור].
פירוש ייחודי ושונה לחלוטין למילים מוּסַבֹּת שֵׁם מציע כי אין הכוונה להחלפת השם כלל, אלא למילה "סביב" או "היקף". לפי פירוש זה, על חומות הערים המקיפות אותן היו חקוקים שמות הגבורים והבונים שלהן [הכתב והקבלה].
בהמשך הפסוק מופיעה העיר שִׂבְמָה. הפרשנים מסכימים כי המילים וְאֶת שִׂבְמָה אינן חלק מרשימת הערים ששמן הוסב. עיר זו, הזהה לעיר "שבם" שהוזכרה בתחילת הפרק, נכתבה כהמשך ישיר לפועל הבנייה המוזכר בפסוק הקודם. כלומר, בני ראובן שינו את שמות נבו ובעל מעון, וכן בנו את שבמה בשמה המקורי ללא שינוי [רש"י, הטור הארוך, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה].
לגבי סוף הפסוק, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ, מוסבר כי בשאר הערים שנבנו, בני ישראל נהגו בדרכים מגוונות: חלקן הושארו בשמותיהן הישנים, לחלקן ניתנו שמות חדשים [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש], והיו ערים שבהן שילבו את שם העיר העתיק יחד עם שמות הגיבורים והאנשים שבנו אותן מחדש [העמק דבר, הכתב והקבלה].
לבסוף, ראוי להתעכב על העיר נְבוֹ. עיר זו מזוהה עם הר נבו, המקום שבו נקבר משה רבנו [אבן עזרא, הדר זקנים]. ישנה סמליות עמוקה בכך שמשה נפטר ונקבר דווקא באזור שנקרא על שם עבודה זרה, מול בית פעור, שכן קבורתו שם נועדה לכפר על חטאם הקשה של בני ישראל בעבודת האליל בעל פעור [ברכת אשר].