איש מבני מנשה בשם נבח, שהיה ככל הנראה הרפתקן אשר העדיף את חיי הרועים במרחבי עבר הירדן המזרחי על פני התיישבות חקלאית בארץ כנען, יוצא למסע כיבוש עצמאי. הוא לוכד את העיר קְנָת וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ, כלומר את העיר המרכזית ואת פרבריה ומקומות היישוב הסמוכים אליה, וקורא למקום על שמו [חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
מוקד העיון הפרשני בפסוק זה נסוב סביב המילה לָהֿ. על פי המסורה, האות ה"א במילה זו נכתבת ללא מפיק (נקודה המדגישה את הגיית האות), ולכן היא נקראת כה"א רפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי רבי משה הדרשן ומדרשי חז"ל, היא שחסרון המפיק גורם למילה להישמע ולהידרש כמו המילה "לֹא". מכאן נלמד שקריאת העיר על שמו של נבח לא החזיקה מעמד, והשם החדש לא נתקיים [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, רא"ש]. חיזוק היסטורי לכך ניתן למצוא בספר דברי הימים, שם מוזכרת העיר שוב בשמה המקורי, קנת [ברכת אשר]. יש שראו בכישלון זה של שימור השם ביקורת סמויה על הניסיון להשיג נצחיות בעולם דרך כיבושים פיזיים והנצחה על עצים ואבנים, במקום לזכות בחיי נצח באמצעות מעשים מוסריים, גדלות הרוח והליכה בדרך ה' [רש"ר הירש, רבנו בחיי].
סביב דרשה זו מתפתחת מחלוקת פרשנית. תופעה דקדוקית זו, של המילה לָהֿ ללא מפיק, מופיעה רק בשלושה מקומות בתנ"ך כולו. [רש"י] מקשה כיצד ניתן להחיל את הדרשה של המילה "לֹא" על שני הפסוקים האחרים. מנגד, [רמב"ן] מביע פליאה עצומה על קושייתו, שהרי מדרש מפורש דורש את כל שלושת המקומות באותו אופן בדיוק, ומלמד שבכולם מדובר על דבר שאין לו קיום או על מציאות נשללת, דוגמת שקר שאינו יכול לעמוד לאורך זמן. פרשנים מאוחרים יותר יוצאים להגנתו של רש"י ומסבירים כי הוא אכן הכיר את המדרש, אך התקשה בהשלכה המעשית והפשטנית שלו על הפסוקים האחרים, שכן בעוד שכאן מדובר על שינוי שם פיזי שלא החזיק מעמד, בשאר המקומות לא ניתן לדרוש את הכתוב כפשוטו באותו אופן [שפתי חכמים, ברטנורא, מיני תרגומא].
לצד הגישה המדרשית, קיימים הסברים נוספים לחסרון המפיק. מבחינה תחבירית, מכיוון שנבח כבש גם את העיר וגם את בנותיה, היה ראוי לכתוב "ויקרא להן". כתיבת המילה לָהֿ ללא מפיק מהווה מעין פשרה לשונית: היא נכתבת בלשון יחיד כדי להדגיש שקנת היא העיקר, אך נותרת רפה כדי לרמוז גם ללשון רבים ולכלול את ערי הפרזות [העמק דבר]. הסבר אחר מציע שהשם נבח לא נועד מלכתחילה להישאר לנצח, אלא הוענק לעיר רק באופן זמני, כדי לסמן את בעלותו של נבח על המקום עד שישוב ממסעותיו הצבאיים [חזקוני].