בני גד ובני ראובן פונים למשה ומציינים כי השטח בעבר הירדן, שאותו כבש ה' עבור עם ישראל, הוא אזור מרעה אידיאלי, ולכן הוא מתאים להם במיוחד לאור העובדה שיש ברשותם צאן ובקר רבים [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הם מתארים את השטח בתור הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה', הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה שה' הכה את האדמה הפיזית עצמה, אלא שהכה את יושבי הארץ.
הפסוק מסתיים באופן פתאומי במילים וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. עצירה זו בדיבור מלמדת כי בקשתם המקורית של השבטים התמקדה אך ורק בצורכי המקנה שלהם, ככל הנראה בקשה לזכויות רעייה בלבד בשטח זה. משה אכן הסכים לבקשה ראשונית זו, אך הדבר אינו מפורש בתורה משום שבהמשך (בפסוק ט"ז) הם שינו והרחיבו את בקשתם לקבל את הארץ ממש כאחוזה קבועה, וזו הבקשה שנשארה לדורות [העמק דבר].