תארו לעצמכם שיש לכם עדר ענק של כבשים ופרות, ואתם מחפשים את המקום הכי טוב ונוח לגדל אותם. זה בדיוק מה שקרה לבני גד ולבני ראובן. הם פונים למשה ומסבירים לו שהשטח שנמצא בעבר הירדן הוא מקום מושלם למרעה, כי יש להם המון צאן ובקר. כשהם מתארים את השטח בתור הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה', הם לא מתכוונים שה' נתן מכה לאדמה עצמה, אלא שה' עזר לעם ישראל לנצח את האנשים שגרו שם ולכבוש את המקום.
הדברים שלהם מסתיימים פתאום במילים וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. העצירה הפתאומית הזו מלמדת אותנו משהו מעניין: בהתחלה, השבטים לא ביקשו לקבל את הארץ הזאת לתמיד. הם רק רצו לבקש רשות לתת לחיות שלהם לאכול מהעשב שבשטח הזה. משה באמת הסכים לבקשה הראשונה הזו, אבל הדבר לא נכתב במפורש בתורה. למה? כי בהמשך הם שינו את דעתם והרחיבו את הבקשה. הם ביקשו לקבל את הארץ ממש כנחלה קבועה, וזו הבקשה שבאמת התקבלה ונשארה לדורות.