קרה לכם פעם שרציתם לבקש משהו ממש שונה ומיוחד, והרגשתם קצת פרפרים בבטן? כנראה שלקחתם נשימה עמוקה, עצרתם לרגע וסידרתם את המחשבות לפני שדיברתם. זה בדיוק מה שקרה לבני גד ולבני ראובן. כשהם פנו אל משה רבנו, התורה משתמשת שוב במילה וַיֹּאמְרוּ. למה לחזור עליה? כדי ללמד אותנו שאחרי משפט הפתיחה שלהם, הם פתאום השתתקו. הם היססו ולקחו לעצמם רגע לחשוב, כי הם חששו מאוד איך תתקבל הבקשה החריגה שלהם.
ומה הם ביקשו? הם אמרו למשה יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה. מכיוון שהשטח שבו הם נמצאים מתאים בדיוק לצרכים שלהם ולצאן הרב שלהם, הם מבקשים להפוך אותו לנחלה הבלעדית שלהם. הם בחרו להשתמש במילה יֻתַּן, כלומר שהארץ תינתן להם, כי הם הבינו שבקשה גדולה כזו דורשת הסכמה רשמית רחבה של כולם, ולא רק של משה לבדו.
בסוף דבריהם הם מבקשים אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. הם רצו להישאר בעבר הירדן לתמיד ולא לחצות את הנהר אל תוך ארץ ישראל. הם הסבירו שהבקשה הזו אפילו תעזור לכלל ישראל, כי אם הם יישארו בחוץ, יישאר לשאר השבטים הרבה יותר מקום בתוך ארץ כנען. מאחורי הקלעים, הייתה כאן גם התערבות מיוחדת של ה'. למעשה, השבטים האלו לא זכו להיכנס לארץ ישראל, אבל ה' עשה איתם חסד גדול. במקום שזה ייראה כעונש או כגירוש, ה' גרם להם לרצות את השטח הזה ולבקש אותו מרצונם החופשי, כדי לשמור על כבודם.