תארו לעצמכם שאתם מסדרים את הכיתה יחד עם כל החברים, ופתאום שני ילדים מחליטים שהם סיימו והולכים לשחק בחצר, בזמן שכולם ממשיכים לעבוד קשה. איך הייתם מרגישים? זה בערך מה שקרה כשבני גד ובני ראובן ביקשו להישאר בארץ שכבר נכבשה, ולא לעבור את נהר הירדן עם שאר העם.
משה רבנו מופתע מאוד מהבקשה שלהם ושואל אותם הַאַחֵיכֶם, כלומר, האם האחים שלכם? משה לא מבין איך ייתכן ששאר עם ישראל ימשיך לסכן את עצמו, בזמן שהם נחים. משה בוחר את המילים שלו בקפידה ושואל האם שאר העם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה ולא שואל האם הם יילחמו. הוא עושה זאת כדי להזכיר להם ששאר השבטים לא יוצאים לקרב בשמחה, אלא המלחמה נכפית עליהם וגם הם היו מעדיפים כבר להגיע אל המנוחה. בנוסף, משה רומז להם שבאמת ה' הוא זה שעושה את הניסים ומנצח במלחמות, אבל התפקיד של עם ישראל הוא לפחות לבוא, לעמוד על המשמר ולעשות את המאמץ שלנו.
משה ממשיך ושואל וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה, האם אתם תישארו לשבת כאן בשקט ובשלווה עם הצאן שלכם? משה מזהיר אותם שזו סכנה גדולה. אם השבטים החזקים יישארו מאחור, שאר העם עלול להיבהל, להתייאש ולפחד להיכנס לארץ. משה חושש שההתנהגות הזו תגרום לעם לאבד את האומץ בדיוק כמו שקרה בעבר עם המרגלים, ושהם יאבדו את הכוח המשותף של כולם יחד, שהוא הכרחי כדי להיכנס לארץ המובטחת.