במדבר, פרק ל״ב, פסוק ו׳

משה מוכיח את השבטים על בקשתם להישאר בעבר הירדן, ופונה בנפרד לִבְנֵי גָּד שבורכו בהצלחה צבאית ונדרשים לשמש כחלוץ, וְלִבְנֵי רְאוּבֵן שוודאי אין להם זכות להשתמט מן המערכה. בשאלת הפליאה הרטורית הַאַחֵיכֶם, הוא מציף את העוול המוסרי שבו קבוצה אחת מקבלת נחלה בטוחה, בעוד שאר העם נאלץ להמשיך ולסכן את חייו. הבחירה במילים יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה ולא "יילחמו", מדגישה כי המלחמה נכפית גם על שאר השבטים שהיו מעדיפים מנוחה, ומבהירה שאף אם ה' עושה את הניסים, על העם לכל הפחות להגיע למקום ולשאת בטורח הפיזי. לבסוף, משה מזהיר כי מצב שבו וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה בשלווה לרעיית הצאן, יפגע בזכות הרבים, יייאש את שאר העם מלהיכנס לארץ וישחזר את אסון חטא המרגלים.