לאחר שמשה מציב את התנאים לקבלת הנחלה בעבר הירדן, בני גד ובני ראובן משיבים בהצהרת נאמנות מוחלטת. תגובתם אינה רק הסכמה פשוטה, אלא הצהרה מורכבת שנועדה לנקות אותם מכל חשד ולהסביר את מניעיהם העמוקים.
הפרשנים עומדים על כך שהמילה וַיַּעֲנוּ מעידה על חיזוק נוסף להבטחתם הקודמת [אבן עזרא]. העובדה שהם ענו יחד, בהסכמה אחת, נבעה מכך שמשה דיבר זה עתה אל אלעזר ויהושע במעמד כולם, והם רצו להוציא את עצמם מכל חשד של דברים שבלב או חוסר כנות [העמק דבר].
בפסוק הם מכריזים: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. עולה השאלה: הרי משה הוא זה שדיבר אליהם וקבע את התנאים, מדוע הם מייחסים את הדברים לה'? התשובה היא שהשבטים מבקשים לומר למשה שאין צורך להתנות איתם תנאים משפטיים נוקשים וכפולים. הם מצהירים כי מבחינתם, ציוויו של משה הוא בגדר דבר ה' ממש, וחס וחלילה שיעברו עליו [רמב"ן].
רובד נוסף ומרתק בפירוש הפסוק נוגע לעיתוי קבלת הנחלה ולטוהר הכוונות של השבטים. מדבריהם משתמעת דרישה לקבל את הנחלה באופן מיידי, עוד לפני היציאה למלחמה. הם טוענים כי היציאה לקרב היא ממילא מלחמת חובה וגזירת מלך שעליהם לקיים. לכן, הם מבקשים שהנחלה תינתן להם מיד [אור החיים].
דרישה זו לקבלת הנחלה מראש נובעת ממניע רוחני עמוק: קשה מאוד לאדם לקיים מצווה לשם שמים כאשר הוא מצפה לקבל עליה שכר מיידי. אילו היו יוצאים למלחמה רק כדי לקבל את ארץ הגלעד בסופה, הרי שהיו נלחמים למען התועלת האישית שלהם. ברגע שהנחלה ניתנת להם מראש ובכל מקרה, מובטח כי יציאתם לקרב תהיה נקייה מפניות אישיות, והם יילחמו אך ורק לשם שמים. משה מבין את עומק כוונתם, מקבל את דבריהם ומעניק להם את הנחלה לאלתר [מלבי"ם].
בנוסף, ישיבתם בנחלות סיחון ועוג אינה רק זכייה בקרקע, אלא קבלת אחריות היסטורית: כשם שאותם מלכים שמרו על האזור, כך בני גד וראובן תופסים את מקומם כדי לשמור על גבולות הארץ ולהילחם על ארץ ישראל עבור כלל האומה [שפתי כהן].