ההסכם בין משה לשבטי עבר הירדן נושא בחובו אזהרה חמורה. ההימנעות מקיום ההתחייבות להצטרף לכיבוש הארץ אינה רק הפרת חוזה, אלא כישלון רוחני עמוק בעל השלכות בלתי נמנעות.
האזהרה וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן מתייחסת לאפשרות שהשבטים פשוט יישארו ממזרח לירדן [ביאור שטיינזלץ], או שיצאו למלחמה אך ללא הכוונה הראויה להילחם למען ה' אלא מסיבות טבעיות [מלבי"ם]. במצב כזה, הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה'. השימוש במילה "חטאתם" בלשון עבר מלמד כי אי-קיום התנאי יוכיח למפרע שכוונתם המקורית הייתה רעה מיסודה [ספורנו]. בנוסף, עצם ההימנעות ממלחמת חובה לעשיית נקמה באויבי ה', מהווה חטא שכבר קיים בידם [אור החיים].
הפרשנים מצביעים על רבדים שונים במהות החטא כלפי ה'. ייתכן שמבחינה חברתית הם יצאו ידי חובתם כלפי עם ישראל, אך הם חוטאים לה' בכך שהם בוחרים לחיות מחוץ להשגחתו הישירה המצויה בארץ ישראל [העמק דבר]. רובד נוסף של החטא מתבטא בהיפוך סדרי עדיפויות: הם הפכו את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל כאשר דאגו קודם למקניהם ורק אחר כך לילדיהם [מלבי"ם]. תפיסה זו נבעה מכך שהם החזיקו את עצמם כצדיקים גמורים, שלגביהם חל הכלל ההלכתי שיש להקדים את מאכל הבהמה לפני האדם. אולם משה מעמידם על טעותם, רומז להם על חסרונותיהם הרוחניים, ודורש מהם לדאוג קודם כל לבני משפחתם התלויים בהם [חתם סופר].
עונשו של חטא זה הוא בלתי נמנע, כפי שמובהר במילים וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. המשמעות היא שהחוטא לא יוכל לחמוק, והשלכות החטא ועוון הפרת ההבטחה ירדפו ויפגעו בו [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי בשני מישורים. בטווח המיידי, החטא "ימצא" אותם בשעת הסכנה בשדה הקרב; כשם שחיילים בעלי עבירות קלות מוחזרים מהחזית כדי שלא יכשילו את המערכה, כך עוונם ישלול מהם את ההגנה וההצלחה האלוהית במלחמה ויוכיח לכל כי לא היו נקיים כפי שחשבו [אור החיים]. בטווח ההיסטורי הארוך, הריחוק מקדושת ארץ ישראל – המועילה רבות להגנה מפני יצר הרע – יוביל לכך שהם יהיו הראשונים לחטוא בעבודה זרה והראשונים לגלות מארצם לפני שאר שבטי ישראל [העמק דבר, מלבי"ם].