לאחר תוכחתו הקשה של משה, ניצבים בני שבט גד וראובן ומקבלים על עצמם את התנאים שהוצבו להם להתיישבות בעבר הירדן. תשובתם מבטאת הכנעה מוחלטת ונכונות לשנות את סדרי העדיפויות שלהם בהתאם להוראותיו.
הפסוק פותח בפועל בלשון יחיד, וַיֹּאמֶר, ולא בלשון רבים, למרות שהוא מתייחס לשני השבטים יחד [מנחת שי]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לתופעה זו. הגישה הראשונה מסבירה כי השבטים ענו יחד בקול אחד, מאוחדים כאיש אחד [רש"י]. הגישה השנייה גורסת כי לאחר אסיפה פנימית, השבטים החליטו להסכים לתנאים ומינו מנהיג אחד גדול שייצג אותם, והוא זה שדיבר בשם כולם בפני משה והסנהדרין [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים, העמק דבר]. מנגד, יש שדוחים את גישת המנהיג היחיד, שכן מדובר בשני שבטים שלכל אחד מהם נשיא משלו, ולכן מסיקים שהכתוב מתאר אחדות מוחלטת של העם ולא נציג בודד [שפתי חכמים].
בהצהרתם, המילים עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ משמעותן הפשוטה היא "אנחנו נעשה", והמילים כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה מכוונות למשה, כלומר "כפי שאתה מצווה" [ביאור שטיינזלץ]. הסכמה זו מתייחסת באופן ישיר לדרישתו של משה שיעברו את הירדן כשהם חמושים ומוכנים למלחמה [ספורנו].
מעבר להסכמה הצבאית, יש כאן קבלת תוכחה עמוקה. בני השבטים מודים בטעותם המקורית ומקבלים את התיקון של משה: להפוך את העיקר לעיקר ואת הטפל לטפל. הם מסכימים להקדים את הדאגה לילדיהם ולנשותיהם, ורק לאחר מכן לדאוג למקנה ולרכוש [אור החיים, פני דוד, מלבי"ם]. בנוסף, הם מפנימים שמטרת יציאתם לקרב אינה רק עזרה טקטית לאחיהם, אלא מלחמה לשם ה' [אור החיים].
השימוש בביטויים של אדנות ועבדות מלמד על אופי ההתחייבות. בני השבטים מבהירים שהם מקבלים את ההוראה לא רק כהסכם משפטי או תנאי ממוני בענייני נחלות, אלא מתוך יראה, כבוד והכנעה של עבדים כלפי אדונם, ומקבלים את דברי משה כגזירת מלך ונביא שיש לציית לה [פני דוד, אלשיך, אור החיים].
חלק מהפרשנים מצביעים על התפתחות בהבנת השבטים את מקור הציווי. בתחילה, הם סברו שמדובר בהוראה אישית של משה, ולכן אמרו "כאשר אדוני מצווה". אולם, כאשר משה ניסח את הדברים בהמשך הדיון מבחינה הלכתית כתנאי כפול ומורכב, ששליח רגיל אינו יכול להתנות, הם הבינו שזוהי נבואה וציווי ישיר מאת ה'. הבנה זו מסבירה מדוע בהמשך הפרשה הם משנים את לשונם ואומרים "את אשר דיבר ה'" [צפנת פענח, חתם סופר].