יצא לכם פעם לצאת למסע ארוך מאוד ולחכות בקוצר רוח לרגע שבו סוף סוף תגיעו ליעד? בני ישראל עברו מסע ארוך ומשמעותי במדבר, שהגיע לנקודת סיום מרגשת. המסלול הזה התחיל באזור שנקרא מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ והסתיים כשהם חצו את הנהר הראשון בדרך, שנקרא נַחַל זֶרֶד. כשהתורה משתמשת במילה הָלַכְנוּ, היא לא מתכוונת רק לזמן שבו הם צעדו פיזית ברגליים, אלא לכל התקופה השלמה שבה הם שהו במדבר, גם בזמנים שבהם הם עצרו, הקימו מחנה ונחו.
התקופה הזו נמשכה בדיוק שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה. אולי אתם שואלים את עצמכם, הרי בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה, אז למה מדובר כאן על שלושים ושמונה? התשובה היא שחטא המרגלים קרה בשנה השנייה ליציאת מצרים, ולכן נשארו להם עוד שלושים ושמונה שנים בדיוק מאותו אירוע ועד סוף הנדודים. במהלך השנים האלו, הדור הישן של יוצאי מצרים סיים את חייו לאט לאט ובאופן טבעי. התורה קוראת להם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, והכוונה היא לגברים שהיו בגיל מתאים לצאת לצבא, בני עשרים עד שישים. הם אלו שהיו אמורים להיכנס לארץ ישראל ולהילחם עליה, אבל הם נרתעו ופחדו מהמשימה כי חסרה להם קצת אמונה בה'.
אבל הזמן הארוך הזה במדבר לא היה רק עונש, אלא גם חסד גדול ואוהב של ה'. זו הייתה הזדמנות מיוחדת עבור עם ישראל להתנתק לגמרי מדאגות של עבודה וחומר, לאכול מהמן שירד מהשמיים, לשתות ממי הבאר ולהשקיע את כל זמנם בלימוד סודות התורה. כך הם יכלו להגיע לארץ ישראל כשהם מוכנים, שלמים וטהורים מבחינה רוחנית.